אז מה, מלחמה ../images/Emo35.gif
הגוף שלי מתנהג מוזר. כאילו המחלה יודעת שהתחלתי דיכוי, אז היא מתעללת בי בכוח. עד היום במשך החודש היה לי פחות או יותר בסדר, בלי כאבים. בדיעבד אני מאמינה שכל כאבי הבטן וההתכווצויות שהיו לי בשנתיים האחרונות נגרמו מהאנדו', אבל בגדול הכאבים הגדולים היו קצת לפני המחזור ובמהלכו. והחודש, רק התחלתי את הדיכוי [כרגע זה כאילו אני לוקחת גלולות כרגיל, כי אני עדיין בחפיסה הראשונה], וכאילו המחלה יודעת שזה מה שקורה, אז היא נלחמת בי בכוח. כאבים, התכווצויות, מעט כתמים. את הימים האחרונים אני מעבירה עם איזה כאב עמום בבטן שמלווה אותי לאורך היום. מספיק חזק כדי להציק, להטריד ולהתיש, אבל לא מספיק חזק כדי לגרום לי לקחת משככי כאבים [כזאת אני. אם זה לא הורג אני מתעלמת]. שלשום בלילה מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר על האסלה, עם התכווצויות איומות במעיים. אני יושבת שם, וכל מה שנשאר לי לעשות זה רק לחכות שזה יעבור, איזו מין השלמה נוראית כזו. ישבתי שם והרגשתי כאילו אני עומדת למות, ואמרתי "נו, יאללה, הבנתי את הרעיון, אפשר לסיים את זה כבר??" וכמובן שאחרי הלילה הזה הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להתחמק, ואני באמת חייבת לחזור לרופא שלי. כי בסה"כ הייתי אצלו פעם אחת לפני חודש כשהוא איבחן את האנדו', שלח אותי לקרוא ולהירגע, כמובן להתחיל דיכוי ואז לחזור. ולי היה יותר נוח להתחמק, להוריד את הראש, להגיד לעצמי שהנה- אני על גלולות, אז אין לי באמת בשביל מה לחזור
אני לא יודעת לאיזה תגובות אני מצפה מההודעה הזו...למען האמת זה פשוט משהו שישב עלי ורציתי לפרוק. אני לא מדוכאת, אני לא עצבנית [טוב, אני כן, אבל אי אפשר להפיל את הכל על האנדו']. עכשיו אני מבינה שפשוט הייתי צריכה לספר את זה לבנות שאשכרה מבינות אותי
הגוף שלי מתנהג מוזר. כאילו המחלה יודעת שהתחלתי דיכוי, אז היא מתעללת בי בכוח. עד היום במשך החודש היה לי פחות או יותר בסדר, בלי כאבים. בדיעבד אני מאמינה שכל כאבי הבטן וההתכווצויות שהיו לי בשנתיים האחרונות נגרמו מהאנדו', אבל בגדול הכאבים הגדולים היו קצת לפני המחזור ובמהלכו. והחודש, רק התחלתי את הדיכוי [כרגע זה כאילו אני לוקחת גלולות כרגיל, כי אני עדיין בחפיסה הראשונה], וכאילו המחלה יודעת שזה מה שקורה, אז היא נלחמת בי בכוח. כאבים, התכווצויות, מעט כתמים. את הימים האחרונים אני מעבירה עם איזה כאב עמום בבטן שמלווה אותי לאורך היום. מספיק חזק כדי להציק, להטריד ולהתיש, אבל לא מספיק חזק כדי לגרום לי לקחת משככי כאבים [כזאת אני. אם זה לא הורג אני מתעלמת]. שלשום בלילה מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר על האסלה, עם התכווצויות איומות במעיים. אני יושבת שם, וכל מה שנשאר לי לעשות זה רק לחכות שזה יעבור, איזו מין השלמה נוראית כזו. ישבתי שם והרגשתי כאילו אני עומדת למות, ואמרתי "נו, יאללה, הבנתי את הרעיון, אפשר לסיים את זה כבר??" וכמובן שאחרי הלילה הזה הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להתחמק, ואני באמת חייבת לחזור לרופא שלי. כי בסה"כ הייתי אצלו פעם אחת לפני חודש כשהוא איבחן את האנדו', שלח אותי לקרוא ולהירגע, כמובן להתחיל דיכוי ואז לחזור. ולי היה יותר נוח להתחמק, להוריד את הראש, להגיד לעצמי שהנה- אני על גלולות, אז אין לי באמת בשביל מה לחזור
