איכות הקול
האלבום הזה הוא *ללא ספק* האלבום הכי טוב של קיילי מבחינה ווקאלית. קיילי דחפה את עצמה עד לקצה גבול היכולת שלה *באותה תקופה* מבחינת איכויות הקול שלה. הדבר גרם לדבר נוסף שלא נראה לי קרה באף אלבום אחר של קיילי בכזה אופן בולט - האלבום מלא שירי מיד-טמפו ובלדות : CIM, DG, AL, Falling, Surrender, PYIMP. מאוד לא אופייני לאלבום של קיילי. אם זה לא מספיק - הסטייל : הסטייל של קיילי עצמה (מבחינת אימאג') היה מאוד מיוחד. אני לא חושב שהיא אי פעם הצליחה לשחזר את התחכום המתגרה הזה אי פעם במהלך הקריירה שלה. היא לא הראתה הרבה בשר ועדיין נחשבה לסופר סקס-אייקון : משהו שמשום מה היום היא לא מצליחה לעשות.. דבר אחרון - Confide In Me. השיר הזה הוא הקלאסיקה הכי גדולה של קיילי לדעתי (למרות שיש שירים אחרים שלה שאני אוהב יותר) ומה לעשות שהשיר הזה לבד גורם לאלבום לקפוץ כמה שלבים בדירוג האלבומים אצלי (ותודה לעוד כמה שירים האלבום הזה נמצא במקום הראשון יחד עם IP). הפאק היחידי עם האלבום הזה - הכיוון המוזיקלי שלו פשוט לא קיים. אני זוכר מאמר שקראתי האומר כי האלבום הזה הוא הצורה הכי טובה להמחיש את חוסר האונים של DeConstruction לגבי מה הם עושים עם קיילי. הרבה הרבה שירים טובים נזרקים ביחד לתוך אלבום עם החלטות של השנייה אחרונה שדופקות כל סיכוי להצלחה. המאמר נכתב בתשעים וחמש כחלק מביקורת על האלבום (שרק שיבחה את השירים אבל העלתה כמה שאלות על בחירת השירים התמוהה, בייחוד כשיש כל כך הרבה שירים טובים שלא ראו אור יום). ציינתי את זה כי זה כל כך אירוני איך ההיסטוריה חזרה על עצמה שלוש שנים לאחר מכן... מקווה שזה עונה על השאלה, רן
|טל| †