גרמת לי לחפור ../images/Emo6.gif
לא חשבתי שאני ב-mode.
-באחוזים: לכמה מהרקורד העצום של טורי אתם באמת לא מתחברים או אוהבים? ואם יש סיבה אז ציינו אותה. עזבי אותי מחישובי אחוזים, בחייאת, היה לי יום עמוס בעבודה
. אבל יש פה ושם. כאילו, אני לא מתיימרת להכיר -כל- שיר שהיא אי פעם בצעה בהופעות נידחות או משהו, אבל יש דברים שלא מדברים אליי גם ברפרטואר המוכר שלה, כמו ביקיפר. אני לא מוצאת את עצמי שם, זה דביק וזה נמרח וזה יותר מדי מעיק לי, גם מבחינת העיבודים, גם הלחנים, גם הטקסטים. ואם כבר טקסטים, אז גם בחלק מביקיפר וגם בחלק מ-ADP - אני לא טיפוס אקטיביסטי וקשה לי להתחבר לאמנות אקטיביסטית. אני מאוד מעריכה אנשים עם דעות ועם אג'נדה (כל עוד הם לא פוגעים בסביבה שלהם, זה מוריד מההערכה שלי), וכאלה שמגישים את זה לקהל בדרך הביטוי שלהם, אבל זה לא סוג האמנות שאני מתחברת אליה. אני מחפשת את הדברים הקטנים והאישיים, וזה מה שנוגע בי. אז Yo George פחות עושה לי את זה, Dragon יותר.
-האם יש מוסיקאי שאתם מכורים לו טוטאלית? אני טיפוס די טוטאלי, אבל אני לא יודעת לענות על זה. אני יכולה להגיד שאני מאוד אוהבת את טורי, למשל, ומצד שני, אני לא חושבת שאני "מכורה" ולא "טוטאלית". לא יודעת, אני לא אעריץ אותה (או אמנים אחרים) בצורה גרופית (I'm a Band Aid
), אף פעם לא הייתי מהילדות שגוזרות תמונות של הבקסטריט בויז לקלסר שלהן. אני כן מאוד מאוד מעריכה אותה, כיוצרת וכבנאדם. ולכן אני גם לא אוטומטית אסגוד לכל אלבום או שיר שהיא מוציאה ואני כן אנסה למצוא את עצמי בפנים לפני שאני אחליט שזה מושלם. מה גם, שזה בא בתקופות, עם כל אמן. ויש חומרים של אמנים שגורמים לי למות ולהאזין להם שוב ושוב, ושכשאני מחזירה למערכת זה עושה משהו, גם אחרי הרבה זמן. אבל זה לא התמכרות טוטאלית, או עיוורת. זה משהו שכן עובר את הסינון שלי.
-איך אתם מגדירים את הביקורת המוסיקלית שלכם? אמממ. טוב, אז בעברי הייתי ילדת פופ, כזאת שמחוברת באינפוזיה ל-BU99FM (אז זה היה BU
הם אפילו הזמינו אותי לסיור באולפנים שלהם
) ויש לה דיסקים של בריטני וצופה בלופים באמטיוי. אכן, כזו הייתי. מכאן לשם (לא אפרט על כל ההיסטוריה המוזיקלית שלי) זה השתנה בצורה די חדה, והשינוי הגיע מהעובדה שנחשפתי למסחור וזה נורא הציק לי, כל העניין הזה של מוזיקה לשם כסף, של "תעשיית" מוזיקה, של יצירת להקות וכד' (הנה נועה קטנה ותמימה [ודי פקאצתית
]
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=552&msgid=10792410&archive=1 ). עכשיו אני קצת יותר רגועה, ולא פוסלת כל דבר מראש. אני עדיין מחפשת את היצירה ואת האמנות, ואני מאוד מאוד לא מעריכה מסחור, אבל אני מבינה שזה משה ושתמיד יהיה ברקע. ובמוזיקה שלה אני מקשיבה, אני כן מחפשת עומק והרגשה שמי שיצר את זה, באמת -יצר- את זה, שזה הגיע מאיפשהו ושיש לזה משמעות. אני גם מעדיפה לרוב מוזיקה שמתפתחת, שלא כל השירים יישמעו אותו הדבר. ולא יודעת, אני חושבת שבעיקר חשוב לי להרגיש אותה. אני לא פוסלת ז'אנרים על הסף (למרות שאני די בטוחה שלא אהנה ממזרחית או מטראנסים), אני משתדלת לפתוח את הראש והאוזניים ולנסות דברים, אבל כן חשוב לי להרגיש את המוזיקה, ואם אפשר, גם את המילים.
-ובכלל מה שבא לכם להגיד על מה שאני מרגישה ושואלת, אבל בלי מלחמות! מוזיקה, או כל סוג אחר של אמנות, הוא לא שחור-ולבן אצלי, במיוחד כי לדעתי זה משהו שגדל ומתפתח. כמו שלקח לי משהו כמו שנה עד שהיי ג'ופיטר באמת נכנס פנימה, נתתי לו מדי פעם הזדמנויות, ועובדה שהיה שווה לנסות. או כמו שאח שלי היה טוחן את האלבומים של קאונטינג קרואוז בבית כל הזמן והייתי אומרת שזו מוזיקת-דוסון-קריק, ועכשיו אני גונבת לו את הדיסקים. יש שירים ויש אלבומים ויש להקות שלוקח זמן עד שמתחברים אליהם, לפעמים הם מתאימים לתקופה מסויימת, לפעמים הם מגיעים שוב אחרי מלא זמן ומציפים. כן, י שאת אלה שנשארים שם תמיד ומלווים, אבל כמו שאנחנו משתנים ומתפתחים, ככה גם המוזיקה שאנחנו מקיפים את עצמנו בה, זה חיבור שהוא לא תמיד על-זמני, או כל-תקופתי, ולכן, בשבילי, יש הרבה גוונים של אפור באמצע.