אז... מאיפה מתחילים?
שלום לכולם ונעים מאוד. רציתי לשמוע את דעתכם, כהורים לילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז, ולהבין אם מה שאני רואה אצל הילד שלי זה מה שנקרא "הפרעות קשב וריכוז" או שזה יכול להיות גם משהו אחר. כן, אני יודעת שלא תוכלו לבצע אבחון מקצועי לפי מה שאכתוב, ובכל זאת הייתי רוצה לדעת אם הדברים נשמעים לכם מוכרים ואם כן - לדעת למה אני צריכה לצפות בהמשך. אני פשוט נמצאת עכשיו במצב של הכרה (עוד לא רשמית אמנם, ובכל זאת) שיש בעיה, ואשמח להכוונה לגבי הצעדים הבאים ומה שמצפה לי בהמשך.
אז ככה. יש לי ילד בן 5. מקסים ומדהים מהמון בחינות. קודם כל - הוא חכם בצורה מדהימה. הוא אלוף במספרים, מבצע תרגילים בחשבון שהוא לא אמור לדעת לבצע בגילו, מזהה את כל האותיות וגם כמה מילים, ובעיקר - יודע "לתחמן" כשהוא רוצה להשיג משהו ולא משנה לו שמדובר באמצעים לא כשרים (שקרים לבנים וכד'). הוא גם מבין הומור ויש לו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה (אמא שלי סיפרה לו שכשהיא היתה קטנה לא היה להם כסף לקנות צעצועים אז אמא שלה עשתה לה כדור ממגבת, והראתה לו איך היא עושה כדור ממגבת. הוא עיבד את המידע במשך מספר שניות ואז חיבק את אמא שלי חיבוק כל כך חזק, שלשתינו היו דמעות של התרגשות בעיניים). בקיצור - המון מעלות והמון דברים חיוביים, והוא באמת ילד מקסים.
אבל... (תמיד יש אבל בסיפורים האלה, לא?)
הוא גם:
- שובב בצורה שלא תיאמן - מטפס על המתקנים הכי גבוהים שיש בסביבה, ולא רק על מתקנים, אלא גם על גדרות, סולמות וכל מה שגבוה. אין לו פחד, ולפעמים הוא מביא את עצמו למצבים מאוד מסוכנים. ברוב הפעמים הוא מצליח לצאת מהם, ובכל זאת - לא הייתי רוצה לחשוב חלילה מה היה קורה אם הוא לא היה מצליח.
- בעל סף כאב מאוד גבוה - לא יודעת אם זה קשור, אבל מרגישה שחייבת לציין את זה. מרגע שהוא נולד הוא כמעט לא בוכה. זה הגיע לכדי זה שיום אחד השארתי אותו לשתי דקות באמבטיה (הוא רצה להתקלח לבד) וכשחזרתי הילד היה כולו אדום מרוב שהמים היו חמים, אבל הוא - מחייך ומאושר, כאילו לא התקלח עכשיו במים רותחים בטירוף. עוד דוגמה חמה מהתנור: הילד חלם חלום רע בלילה, התעורר ורץ אלינו למיטה. הוא סיפר לנו על החלום שחלם ובעלי החזיר אותו למיטה, רק ש... בדרך הוא שם לב שלילד מטפטף דם מהשפה התחתונה. מסתבר שכשהוא רץ אלינו הוא נפל וחטף מכה בסנטר, וכנראה נשך את השפה עם השיניים, ברמה כזאת שבעלי לקח אותו לטרם והיו צריכים לתפור לו את החתך. שתבינו - הילד אפילו לא הזכיר את זה כשהוא דיבר איתנו (אז אולי לחלום היתה השפעה מאוד חזקה עליו, אבל ככה? בלי להגיד שום דבר על החתך? לי זה קצת מוזר).
- התקפי זעם - לא. הוא לא משתטח ועוד לא הגיע למצב של לזרוק כיסאות, אבל אם אומרים משהו שלא מוצא חן בעיניו, יהיה קטן ככל שיהיה, אז הוא ישר "שונא" וישר בועט בקיר או בחפץ אחר שנקרה בדרכו, והוא יכול גם לזרוק מה שיש לו ביד באותו רגע (אז אולי זה רק מזל שזה לא היה כיסא...). זה לא ברמות היסטריות, אבל זה קיים.
- לא מקשיב - אפשר להגיד לו את אותו דבר 4 פעמים ויותר, והוא יעשה את מה שמבקשים ממנו בדרך כלל רק לאחר איזה איום שנלווה לבקשה (אם לא תבוא עכשיו לא נקרא סיפורים וכו' וכו'). מעבר לזה, הרבה פעמים הוא גם יעשה את ההפך. אומרים לו לא לעשות משהו והוא עושה אותו דווקא (לא לשים את החיתול על אחותו - והוא שם (זה היה נכון כשהוא היה קטן יותר אבל זו דוגמה שממחישה את הדברים הכי טוב)).
- בוהה - לפעמים הוא בוהה בנקודה מסוימת וקשה מאוד להוציא אותו מזה. זה השתפר בשנה וחצי האחרונות, אבל עדיין קיים מדי פעם. עד לפני שנה וחצי זה היה מאוד בולט, וגם הגננת הקודמת שלו דיברה איתנו על זה.
- מכניס חפצים לפה - קשור או לא, לא יודעת, אבל כמעט כל דבר שנמצא אצלו ביד גם נכנס אליו לפה, בעיקר אם זה מכסה של טוש.
- לא אוהב לכתוב / לצייר - אחיזת העיפרון שלו לקויה, והוא מצייר מאוד בגמלוניות. הגננת מספרת שהוא מתלונן שכואבות לו הידיים כשהוא כותב ואני לא יודעת אם זה נכון או שזו תחבולה שהוא משתמש בה כדי לברוח מהצורך להשתמש בעיפרון. ממש לא ברור לי אם הוא לא רוצה לעשות את זה כי הוא לא טוב בזה, או שהוא לא טוב בזה כי הוא לא אוהב לעשות את זה...
- לא יושב בשקט יותר משתי דקות - כל הזמן צריך לקום, להסתובב, לשים את הרגליים על משהו או על מישהו. זה קורה בעיקר בשעות הארוחה.
זהו, נדמה לי שאלה הם הסימפטומים העיקריים. מה עשינו עד כה?
הלכנו לאבחון ראשוני דרך הקופה. מילאנו את השאלונים, אבל הגננת רק ציינה שהוא בוהה לפעמים ושקשה לחדור אותו כשהוא במצבים האלה. מעבר לזה הכול היה מבחינתה בסדר. זה כמובן לא הספיק להתפתחות הילד. שלחו אותנו לריפוי בעיסוק וגם המטפלת לא אמרה לנו הרבה מלבד זה שצריך להרחיק אותו אם הוא רוצה לעשות משהו מסוכן וזה שכדאי לנו לקנות לו טרמפולינה כדי שיוציא עליה את המרץ. היא אמרה שהיא רואה עוד כמה דברים (כמו הקושי בהחזקת העיפרון), אבל שהיא לא רואה משהו שצריך לטפל בו במסגרת הטיפול שהם מציעים, אלא רק לעבוד איתו בבית. אחרי כמה חודשים פניתי אליה כי לא היתה לי הרגשה נוחה עם ההתנהגות שלו, והיא ביקשה שיתחיל את שנת הלימודים הנוכחית ושנראה איך הוא מסתדר. אז הוא מסתדר, אבל בשבוע שעבר הגננת פנתה אליי ואמרה שקשה לו מאוד עם הציור. היא המליצה לחזק לו את שרירי הידיים ואולי לפנות לריפוי בעיסוק. כשסיפרתי שכבר היינו אמרה גם שיש לו קטעים שצריך להעיר אותו, בעיקר במפגשי בוקר, כי הוא חולמני (חוזר על עצמו). שאלתי אם יש לו התנהגויות "היפריות" בגן, והיא אמרה שדווקא ממש לא, אלא אולי ההפך. הוא לא מצטרף לחבורת הילדים אלא מעדיף להיות בצד. זה גם קטע שהטריף אותי אצלו בשנה שעברה. היינו נפגשים בפארק עם ילדים מהגן שלו וכולם שיחקו ביחד, ורק הוא הלך לשחק במקום אחר (הוא יותר טוב באחד על אחד וקשה לו עם חבורות, אבל גם כשהוא עם חבר אחד שבא אליו הביתה הוא לא יודע לשחק במשחקים שקטים ורק רוצה לשחק איתו בגינה (בלקפוץ על הטרמפולינה או לנסוע במהירות על הבימבה).
טו מייק א לונג (ורי לונג...) סטורי שורט, אנחנו הולכים שוב לאותה מרפאה בעיסוק, הפעם עם שאלון של הגננת החדשה (שהתקשרה ואמרה שהיא רוצה לדבר איתנו ולא סתם לכתוב בלי להסביר, מה שאותי מאוד "ניער" ואמר: הנה, גברת. חשבת שיש בעיה - צדקת). המטרה: להגיע לאבחון אצל נוירולוג התפתחותי.
ואני שואלת - מה אתם אומרים? בהכרח שיש כאן משהו, נכון? זה לא רק משובת ילדים שתחלוף עם הזמן... אז... מה עושים? איך מתקדמים? למה אני צריכה לצפות? ריטלין? הייתי מעדיפה שלא. בקיצור - מוטרדת, מבולבלת ואשמח מאוד לשמוע מכם.
סליחה על המגילה הארוכה, אבל הייתי חייבת לשפוך את הכול מהלב, כי אני מוצפת...
תודה לכל מי שקרא עד כאן, גם אם לא תגיבו בסוף.
שלום לכולם ונעים מאוד. רציתי לשמוע את דעתכם, כהורים לילדים הסובלים מהפרעות קשב וריכוז, ולהבין אם מה שאני רואה אצל הילד שלי זה מה שנקרא "הפרעות קשב וריכוז" או שזה יכול להיות גם משהו אחר. כן, אני יודעת שלא תוכלו לבצע אבחון מקצועי לפי מה שאכתוב, ובכל זאת הייתי רוצה לדעת אם הדברים נשמעים לכם מוכרים ואם כן - לדעת למה אני צריכה לצפות בהמשך. אני פשוט נמצאת עכשיו במצב של הכרה (עוד לא רשמית אמנם, ובכל זאת) שיש בעיה, ואשמח להכוונה לגבי הצעדים הבאים ומה שמצפה לי בהמשך.
אז ככה. יש לי ילד בן 5. מקסים ומדהים מהמון בחינות. קודם כל - הוא חכם בצורה מדהימה. הוא אלוף במספרים, מבצע תרגילים בחשבון שהוא לא אמור לדעת לבצע בגילו, מזהה את כל האותיות וגם כמה מילים, ובעיקר - יודע "לתחמן" כשהוא רוצה להשיג משהו ולא משנה לו שמדובר באמצעים לא כשרים (שקרים לבנים וכד'). הוא גם מבין הומור ויש לו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה (אמא שלי סיפרה לו שכשהיא היתה קטנה לא היה להם כסף לקנות צעצועים אז אמא שלה עשתה לה כדור ממגבת, והראתה לו איך היא עושה כדור ממגבת. הוא עיבד את המידע במשך מספר שניות ואז חיבק את אמא שלי חיבוק כל כך חזק, שלשתינו היו דמעות של התרגשות בעיניים). בקיצור - המון מעלות והמון דברים חיוביים, והוא באמת ילד מקסים.
אבל... (תמיד יש אבל בסיפורים האלה, לא?)
הוא גם:
- שובב בצורה שלא תיאמן - מטפס על המתקנים הכי גבוהים שיש בסביבה, ולא רק על מתקנים, אלא גם על גדרות, סולמות וכל מה שגבוה. אין לו פחד, ולפעמים הוא מביא את עצמו למצבים מאוד מסוכנים. ברוב הפעמים הוא מצליח לצאת מהם, ובכל זאת - לא הייתי רוצה לחשוב חלילה מה היה קורה אם הוא לא היה מצליח.
- בעל סף כאב מאוד גבוה - לא יודעת אם זה קשור, אבל מרגישה שחייבת לציין את זה. מרגע שהוא נולד הוא כמעט לא בוכה. זה הגיע לכדי זה שיום אחד השארתי אותו לשתי דקות באמבטיה (הוא רצה להתקלח לבד) וכשחזרתי הילד היה כולו אדום מרוב שהמים היו חמים, אבל הוא - מחייך ומאושר, כאילו לא התקלח עכשיו במים רותחים בטירוף. עוד דוגמה חמה מהתנור: הילד חלם חלום רע בלילה, התעורר ורץ אלינו למיטה. הוא סיפר לנו על החלום שחלם ובעלי החזיר אותו למיטה, רק ש... בדרך הוא שם לב שלילד מטפטף דם מהשפה התחתונה. מסתבר שכשהוא רץ אלינו הוא נפל וחטף מכה בסנטר, וכנראה נשך את השפה עם השיניים, ברמה כזאת שבעלי לקח אותו לטרם והיו צריכים לתפור לו את החתך. שתבינו - הילד אפילו לא הזכיר את זה כשהוא דיבר איתנו (אז אולי לחלום היתה השפעה מאוד חזקה עליו, אבל ככה? בלי להגיד שום דבר על החתך? לי זה קצת מוזר).
- התקפי זעם - לא. הוא לא משתטח ועוד לא הגיע למצב של לזרוק כיסאות, אבל אם אומרים משהו שלא מוצא חן בעיניו, יהיה קטן ככל שיהיה, אז הוא ישר "שונא" וישר בועט בקיר או בחפץ אחר שנקרה בדרכו, והוא יכול גם לזרוק מה שיש לו ביד באותו רגע (אז אולי זה רק מזל שזה לא היה כיסא...). זה לא ברמות היסטריות, אבל זה קיים.
- לא מקשיב - אפשר להגיד לו את אותו דבר 4 פעמים ויותר, והוא יעשה את מה שמבקשים ממנו בדרך כלל רק לאחר איזה איום שנלווה לבקשה (אם לא תבוא עכשיו לא נקרא סיפורים וכו' וכו'). מעבר לזה, הרבה פעמים הוא גם יעשה את ההפך. אומרים לו לא לעשות משהו והוא עושה אותו דווקא (לא לשים את החיתול על אחותו - והוא שם (זה היה נכון כשהוא היה קטן יותר אבל זו דוגמה שממחישה את הדברים הכי טוב)).
- בוהה - לפעמים הוא בוהה בנקודה מסוימת וקשה מאוד להוציא אותו מזה. זה השתפר בשנה וחצי האחרונות, אבל עדיין קיים מדי פעם. עד לפני שנה וחצי זה היה מאוד בולט, וגם הגננת הקודמת שלו דיברה איתנו על זה.
- מכניס חפצים לפה - קשור או לא, לא יודעת, אבל כמעט כל דבר שנמצא אצלו ביד גם נכנס אליו לפה, בעיקר אם זה מכסה של טוש.
- לא אוהב לכתוב / לצייר - אחיזת העיפרון שלו לקויה, והוא מצייר מאוד בגמלוניות. הגננת מספרת שהוא מתלונן שכואבות לו הידיים כשהוא כותב ואני לא יודעת אם זה נכון או שזו תחבולה שהוא משתמש בה כדי לברוח מהצורך להשתמש בעיפרון. ממש לא ברור לי אם הוא לא רוצה לעשות את זה כי הוא לא טוב בזה, או שהוא לא טוב בזה כי הוא לא אוהב לעשות את זה...
- לא יושב בשקט יותר משתי דקות - כל הזמן צריך לקום, להסתובב, לשים את הרגליים על משהו או על מישהו. זה קורה בעיקר בשעות הארוחה.
זהו, נדמה לי שאלה הם הסימפטומים העיקריים. מה עשינו עד כה?
הלכנו לאבחון ראשוני דרך הקופה. מילאנו את השאלונים, אבל הגננת רק ציינה שהוא בוהה לפעמים ושקשה לחדור אותו כשהוא במצבים האלה. מעבר לזה הכול היה מבחינתה בסדר. זה כמובן לא הספיק להתפתחות הילד. שלחו אותנו לריפוי בעיסוק וגם המטפלת לא אמרה לנו הרבה מלבד זה שצריך להרחיק אותו אם הוא רוצה לעשות משהו מסוכן וזה שכדאי לנו לקנות לו טרמפולינה כדי שיוציא עליה את המרץ. היא אמרה שהיא רואה עוד כמה דברים (כמו הקושי בהחזקת העיפרון), אבל שהיא לא רואה משהו שצריך לטפל בו במסגרת הטיפול שהם מציעים, אלא רק לעבוד איתו בבית. אחרי כמה חודשים פניתי אליה כי לא היתה לי הרגשה נוחה עם ההתנהגות שלו, והיא ביקשה שיתחיל את שנת הלימודים הנוכחית ושנראה איך הוא מסתדר. אז הוא מסתדר, אבל בשבוע שעבר הגננת פנתה אליי ואמרה שקשה לו מאוד עם הציור. היא המליצה לחזק לו את שרירי הידיים ואולי לפנות לריפוי בעיסוק. כשסיפרתי שכבר היינו אמרה גם שיש לו קטעים שצריך להעיר אותו, בעיקר במפגשי בוקר, כי הוא חולמני (חוזר על עצמו). שאלתי אם יש לו התנהגויות "היפריות" בגן, והיא אמרה שדווקא ממש לא, אלא אולי ההפך. הוא לא מצטרף לחבורת הילדים אלא מעדיף להיות בצד. זה גם קטע שהטריף אותי אצלו בשנה שעברה. היינו נפגשים בפארק עם ילדים מהגן שלו וכולם שיחקו ביחד, ורק הוא הלך לשחק במקום אחר (הוא יותר טוב באחד על אחד וקשה לו עם חבורות, אבל גם כשהוא עם חבר אחד שבא אליו הביתה הוא לא יודע לשחק במשחקים שקטים ורק רוצה לשחק איתו בגינה (בלקפוץ על הטרמפולינה או לנסוע במהירות על הבימבה).
טו מייק א לונג (ורי לונג...) סטורי שורט, אנחנו הולכים שוב לאותה מרפאה בעיסוק, הפעם עם שאלון של הגננת החדשה (שהתקשרה ואמרה שהיא רוצה לדבר איתנו ולא סתם לכתוב בלי להסביר, מה שאותי מאוד "ניער" ואמר: הנה, גברת. חשבת שיש בעיה - צדקת). המטרה: להגיע לאבחון אצל נוירולוג התפתחותי.
ואני שואלת - מה אתם אומרים? בהכרח שיש כאן משהו, נכון? זה לא רק משובת ילדים שתחלוף עם הזמן... אז... מה עושים? איך מתקדמים? למה אני צריכה לצפות? ריטלין? הייתי מעדיפה שלא. בקיצור - מוטרדת, מבולבלת ואשמח מאוד לשמוע מכם.
סליחה על המגילה הארוכה, אבל הייתי חייבת לשפוך את הכול מהלב, כי אני מוצפת...
תודה לכל מי שקרא עד כאן, גם אם לא תגיבו בסוף.