למה...
האמת שאני לא בנאדם מי יודע מה חברותי. אין יותר מדי אנשים בחיים שלי וזה לא כ"כ מפריע לי.
מה שכן, בן זוג אני כן רוצה למצוא ואני מרגישה שאת זה אני כן צריכה. אז אני מנסה...קצת. אבל לא מספיק. כי כל כשלון מפיל אותי למטה, לוקחת את זה יותר מדי קשה אז מעדיפה לא לנסות יותר מדי. יוצאת לדייטים, פה ושם. פוסלת, נפסלת..וכנראה גם בגלל שאין יותר מדי אנשים בחיי, אני גם חשופה פחות ויש פחות הזדמנויות.
אני גם חושבת שיש פה עניין של מזל. כי אם כבר יוצא לי לפגוש בחורים שמוצאים חן בעיני, וזה הדדי (היו כמה מקרים במסגרת העבודה)- אז-
אי אפשר!!
, מסיבות כאלה ואחרות..("אם לא הייתי נשוי..", "אם לא היתה לי חברה..", "אם הייתי נורמלי..").
ולפעמים כשאני חושבת על זה, בעיקר בתקופה האחרונה, אני פשוט מבינה. שאולי...אולי לא. אולי אני לא אזכה לחוות זוגיות ואהבה. החיים הם לא קומדיה רומנטית, ואף אחד לא מבטיח שום דבר. אפשר רק לנסות לשמור על התקווה והאופטימיות ולהמשיך לקוות.
ואולי...אולי בעצם זה לטובתי? אולי זה לא בשבילי והמצב הנוכחי הוא (מבחינתי) האידיאלי? לא יודעת
.