sunflowers
New member
אז ככה-
לפני כמה ימים (ב- 23 לחודש) כתבתי כאן על ספר שנראה מענין ושווה בדיקה. סיימתי אותו והוא ממש לא משהו (לטעמי כמובן) אם כי "קריא" למצבים של טיסות וככה, לא יותר. התרגום על הפנים. יחד עם זה, יש בו כמה קטעים שאני חושבת שיכולים להיות מאד מענינים לפורום הזה. ישבתי וטרחתי והעתקתי את הקטע שהוא אולי המרכזי. תזכורת - בסיפור הוא על בחורה לא רזה בשם קני (שפירו) שהיא כתבת תרבות שנונה אשר בוקר אחד מדפדפת בעיתון נשים ומגלה שם לתדהמתה שחבר שלה לשעבר (ברוס) החליט לתאר את חוויותיו כמאהבה של אשה גדולה. ישבתי והעתקתי בשבילכם מהספר את ה"טור" הראשון שכתב החבר לשעבר ושקני נתקלת בו. שוב – התרגום הכושל במקור – ועמכם הסליחה. מענין, לא?? ===================== לאהוב אשה גדולה מאת ברוס גוברמן לעולם לא אשכח את היום שבו התברר לי שחברתי שוקלת יותר ממני. היא יצאה לרכב על אופניים, ואני הייתי בבית, צופה במשחק פוטבול בטלויזיה ומדפדף בעתונים שעל שולחן הסלון שלה, ואז מצאתי חוברת שלה מ"שומרי משקל" – דפים בגודל כף יד שבהם סימנה מה אכלה, ומתי, ומה תכננה לאכול, והאם שתתה את שמונה כוסות המים היומיות שלה. היה שם שמה. מספר הזהות שלה. ומשקלה, שאותו לא אגלה כאן מטעמי נימוס. די שאומר שהמספר די זעזע אותי. ידעתי שק´ היא בחורה גדולה. כמובן גדולה יותר מכל הנשים שראיתי בטלויזיה, מקפצות בבגדי ים או מתנועעות, דקות כגבעול, בקומדיות ובדרמות הטלוויזיוניות. בהחלט גדולה מכל הנשים שאי פעם יצאתי איתן לפני כן. מעולם לא חשבתי על עצמי כעל חובב שמנות, אבל כשפגשתי את ק´, התאהבתי בפקחותה, בצחוקה ובעיניה הנוצצות. עם גופה, החלטתי, אני יכול ללמוד לחיות. כתפיה היו רחבות כשלי, ידיה גדולות כמעט כמו שלי, ומשיה ועד בטנה, ממותנה ועד ירכיה, היתה ק´ כולה חמוקים מתוקים ונעימים. לחבק אותה היה כמו להגיע לנמל מבטחים. כמו לחזור הביתה. אבל כשהייתי איתה בחוץ, לא הרגשתי נוח כלל וכלל. יתכן שהיה זה האופן בו ספגתי את ציפיות החברה, את תכתיביה כלפי מה שגברים אמורים לרצות ואיך נשים אמורות להראות. סביר יותר שזה היה האופן שבו ספגה היא אותן. ק´ היתה חיילת מסורה במלחמות הגוף. בגלל גובהה – מטר שבעים ושבעה סנטימטרים – בגלל מבנה גופה ומשקלה שהיו מקנים לה מקום של כבוד בנבחרת פוטבול מקצועית, לא יכלה ק´ להסתיר את עצמה. אבל אני יודע שאילו היה הדבר אפשרי, אילו יכלו כתפיה השמוטות וישיבתה המכווצת והסוודרים השחורים חסרי הצורה למחוק אותה מן העולם הפיסי, היא היתה נעלמת מייד. היא לא נהנתה כלל מן הדברים שאני אהבתי: גודלה, שפעתה, עסיסיותה המגרה. מעולם, בכל הפעמים הרבות שאמרתי לה שהיא יפה, אני יודע שהיא לא האמינה לי. בכל הפעמים הרבות שאמרתי לה שזה לא משנה, אני יודע שלה זה שינה. אני הייתי רק קול אחד, וקולו של העולם היה רם משלי. יכולתי לחוש את הבושה שלה כמו ישות מוחשית, הולכת לצידנו ברחוב, מכווצת ביננו באולם הקולנוע, מצונפת ומחכה שמישהו יאמר את מה שהיה בשבילה המילה הגסה ביותר בעולם: שמנה. ואני יודע שזאת לא היתה פרנויה. שוב ושוב אנחנו שומעים שהדעה הקדומה על שמנים היא היחידה שעדיין מקובלת, שאנשים שמנים הם המטרות הבטוחות היחידות בעולמנו התקין-פוליטית. נסה לצאת עם אשה "במידות גדולות" ויתברר לך כמה שזה נכון. תרגיש איך אנשים מסתכלים עליה, ואיך הם מסתכלים עליך מכיוון שאתה יוצא אתה. נסה לקנות לה לבני-נשים ליום האהבה ותיווכח שהמידות מסתיימות לפני שהיא מתחילה. בכל פעם שאתם יוצאים לאכול אתה רואה אותה מתייסרת, שוקלת בין מה שהיא רוצה לאכול לבין מה שתרשה לעצמה לאכול, בין מה שתרשה לעצמה לאכול לבין מה שתראה אוכלת בפרהסיה. ומה שתרשה לעצמה לומר. אני זוכר שכאשר התפרסם הסיפור על מוניקה לוינסקי, וק´, כתבת בעיתון, כתבה כתבת-הגנה לוהטת על המתמחה מן הבית הלבן שנבגדה על ידי לינדה טריפ בוושינגטון, וגרוע מכך, שנבגדה על ידי חבריה מבוורלי הילס, שמכרו בזריזות את זכרונותיהם מבית הספר התיכון לרכילאי כתב העת "פיפל". אחרי שהתפרסמה הכתבה שלה, קיבלה ק´ הרבה מכתבי שטנה, לרבות מכתב מבחור שהתחיל כך: "ברור לי לפי מה שכתבת שאת שמנה ושאף אחד לא אוהב אותך." המכתב הזה – המילה הזאת – הם שהטרידו אותה יותר מכל דבר אחר שמישהו אמר. כאילו שאם זה נכון – זה "שאת שמנה" – הרי שגם זה "שאף אחד לא אוהב אותך" – חייב להיות נכון. כאילו שלהיות "לוינסקית" גרוע יותר מלהיות בוגדת, או מטומטמת. כאילו שלהיות שמנה זה פשע. לאהוב אישה שמנה בעולמנו זה מעשה אמיץ, ויתכן זה אפילו מעשה עקר. מכיוון שכאשר אהבתי את ק´ , ידעתי שאני אוהב מישהי שאיננה מאמינה שהיא ראויה לאהבה. ועכשיו, כשזה נגמר, איני יודע כלפי מי להפנות את כעסי ואת צערי. כלפי העולם שגרם לה להרגיש כפי שהרגישה בנוגע לגופה – לא, בנוגע לעצמה – ובנוגע להיותה נחשקת; כלפי ק´, מפני שהיא לא היתה חזקה דיה לגבור על מה שהעולם אמר לה; או כלפי עצמי, מכיוון שאהבתי לא הספיקה כדי לגרום לה להאמין בעצמה. ================== סוף ציטוט. מה דעתכם?
לפני כמה ימים (ב- 23 לחודש) כתבתי כאן על ספר שנראה מענין ושווה בדיקה. סיימתי אותו והוא ממש לא משהו (לטעמי כמובן) אם כי "קריא" למצבים של טיסות וככה, לא יותר. התרגום על הפנים. יחד עם זה, יש בו כמה קטעים שאני חושבת שיכולים להיות מאד מענינים לפורום הזה. ישבתי וטרחתי והעתקתי את הקטע שהוא אולי המרכזי. תזכורת - בסיפור הוא על בחורה לא רזה בשם קני (שפירו) שהיא כתבת תרבות שנונה אשר בוקר אחד מדפדפת בעיתון נשים ומגלה שם לתדהמתה שחבר שלה לשעבר (ברוס) החליט לתאר את חוויותיו כמאהבה של אשה גדולה. ישבתי והעתקתי בשבילכם מהספר את ה"טור" הראשון שכתב החבר לשעבר ושקני נתקלת בו. שוב – התרגום הכושל במקור – ועמכם הסליחה. מענין, לא?? ===================== לאהוב אשה גדולה מאת ברוס גוברמן לעולם לא אשכח את היום שבו התברר לי שחברתי שוקלת יותר ממני. היא יצאה לרכב על אופניים, ואני הייתי בבית, צופה במשחק פוטבול בטלויזיה ומדפדף בעתונים שעל שולחן הסלון שלה, ואז מצאתי חוברת שלה מ"שומרי משקל" – דפים בגודל כף יד שבהם סימנה מה אכלה, ומתי, ומה תכננה לאכול, והאם שתתה את שמונה כוסות המים היומיות שלה. היה שם שמה. מספר הזהות שלה. ומשקלה, שאותו לא אגלה כאן מטעמי נימוס. די שאומר שהמספר די זעזע אותי. ידעתי שק´ היא בחורה גדולה. כמובן גדולה יותר מכל הנשים שראיתי בטלויזיה, מקפצות בבגדי ים או מתנועעות, דקות כגבעול, בקומדיות ובדרמות הטלוויזיוניות. בהחלט גדולה מכל הנשים שאי פעם יצאתי איתן לפני כן. מעולם לא חשבתי על עצמי כעל חובב שמנות, אבל כשפגשתי את ק´, התאהבתי בפקחותה, בצחוקה ובעיניה הנוצצות. עם גופה, החלטתי, אני יכול ללמוד לחיות. כתפיה היו רחבות כשלי, ידיה גדולות כמעט כמו שלי, ומשיה ועד בטנה, ממותנה ועד ירכיה, היתה ק´ כולה חמוקים מתוקים ונעימים. לחבק אותה היה כמו להגיע לנמל מבטחים. כמו לחזור הביתה. אבל כשהייתי איתה בחוץ, לא הרגשתי נוח כלל וכלל. יתכן שהיה זה האופן בו ספגתי את ציפיות החברה, את תכתיביה כלפי מה שגברים אמורים לרצות ואיך נשים אמורות להראות. סביר יותר שזה היה האופן שבו ספגה היא אותן. ק´ היתה חיילת מסורה במלחמות הגוף. בגלל גובהה – מטר שבעים ושבעה סנטימטרים – בגלל מבנה גופה ומשקלה שהיו מקנים לה מקום של כבוד בנבחרת פוטבול מקצועית, לא יכלה ק´ להסתיר את עצמה. אבל אני יודע שאילו היה הדבר אפשרי, אילו יכלו כתפיה השמוטות וישיבתה המכווצת והסוודרים השחורים חסרי הצורה למחוק אותה מן העולם הפיסי, היא היתה נעלמת מייד. היא לא נהנתה כלל מן הדברים שאני אהבתי: גודלה, שפעתה, עסיסיותה המגרה. מעולם, בכל הפעמים הרבות שאמרתי לה שהיא יפה, אני יודע שהיא לא האמינה לי. בכל הפעמים הרבות שאמרתי לה שזה לא משנה, אני יודע שלה זה שינה. אני הייתי רק קול אחד, וקולו של העולם היה רם משלי. יכולתי לחוש את הבושה שלה כמו ישות מוחשית, הולכת לצידנו ברחוב, מכווצת ביננו באולם הקולנוע, מצונפת ומחכה שמישהו יאמר את מה שהיה בשבילה המילה הגסה ביותר בעולם: שמנה. ואני יודע שזאת לא היתה פרנויה. שוב ושוב אנחנו שומעים שהדעה הקדומה על שמנים היא היחידה שעדיין מקובלת, שאנשים שמנים הם המטרות הבטוחות היחידות בעולמנו התקין-פוליטית. נסה לצאת עם אשה "במידות גדולות" ויתברר לך כמה שזה נכון. תרגיש איך אנשים מסתכלים עליה, ואיך הם מסתכלים עליך מכיוון שאתה יוצא אתה. נסה לקנות לה לבני-נשים ליום האהבה ותיווכח שהמידות מסתיימות לפני שהיא מתחילה. בכל פעם שאתם יוצאים לאכול אתה רואה אותה מתייסרת, שוקלת בין מה שהיא רוצה לאכול לבין מה שתרשה לעצמה לאכול, בין מה שתרשה לעצמה לאכול לבין מה שתראה אוכלת בפרהסיה. ומה שתרשה לעצמה לומר. אני זוכר שכאשר התפרסם הסיפור על מוניקה לוינסקי, וק´, כתבת בעיתון, כתבה כתבת-הגנה לוהטת על המתמחה מן הבית הלבן שנבגדה על ידי לינדה טריפ בוושינגטון, וגרוע מכך, שנבגדה על ידי חבריה מבוורלי הילס, שמכרו בזריזות את זכרונותיהם מבית הספר התיכון לרכילאי כתב העת "פיפל". אחרי שהתפרסמה הכתבה שלה, קיבלה ק´ הרבה מכתבי שטנה, לרבות מכתב מבחור שהתחיל כך: "ברור לי לפי מה שכתבת שאת שמנה ושאף אחד לא אוהב אותך." המכתב הזה – המילה הזאת – הם שהטרידו אותה יותר מכל דבר אחר שמישהו אמר. כאילו שאם זה נכון – זה "שאת שמנה" – הרי שגם זה "שאף אחד לא אוהב אותך" – חייב להיות נכון. כאילו שלהיות "לוינסקית" גרוע יותר מלהיות בוגדת, או מטומטמת. כאילו שלהיות שמנה זה פשע. לאהוב אישה שמנה בעולמנו זה מעשה אמיץ, ויתכן זה אפילו מעשה עקר. מכיוון שכאשר אהבתי את ק´ , ידעתי שאני אוהב מישהי שאיננה מאמינה שהיא ראויה לאהבה. ועכשיו, כשזה נגמר, איני יודע כלפי מי להפנות את כעסי ואת צערי. כלפי העולם שגרם לה להרגיש כפי שהרגישה בנוגע לגופה – לא, בנוגע לעצמה – ובנוגע להיותה נחשקת; כלפי ק´, מפני שהיא לא היתה חזקה דיה לגבור על מה שהעולם אמר לה; או כלפי עצמי, מכיוון שאהבתי לא הספיקה כדי לגרום לה להאמין בעצמה. ================== סוף ציטוט. מה דעתכם?
