אז ככה....
משהו קטן שכתבתי אתמול ועכשיו אחרי שקראתי את תגובותיכם, אני אשמח לשמוע גם על זה: "חייה ותן לחיות. אך בכל זאת - איך חיים בשניים? איך המשפט הזה מתאים עצמו למערכות יחסים זוגיות? ולמה בכלל אני צריכה להתעסק עם זה?!?! ידעתי שאני הולכת לסבול - כל כך ידעתי את זה - אמרתי כבר בהתחלה:"הנה בחור שבגללו, לעזאזל, אני הולכת לסבול." לא רוצה. לא רוצה להתעסק עם זה - אבל גם לא בא לי לחזור למה שהייתי קודם. איזון. אני לא מצליחה למצוא את האיזון הזה. אני לא בבאלנס כבר כל כך הרבה זמן. החיים שלי הם ים סוער. גם כשלא קורה כלום - אז זה קיצוני לכוון השקט. וכשקורה משהו - זה בבום אחד ענק ונמאס לי מזה. אולי באמת ייחלתי הפעם לחיי שלווה, לרוגע, לבית, משפחה, חברים. אך יכול להיות שאני בכלל לא כזאת!! בגלל זה - זה לא קורה לי?? בגלל שאני פשוט בחורה שצריכה את הריגושים האלה? אני פשוט לא נותנת לשקט לאפוף אותי. ומה היה לי קודם? בחורים, יציאות, בילויים - לזה אני רוצה לחזור? אני חושבת שקצת מיציתי.. ואני עדיין ממצה (חוץ מהבחורים כמובן..) אני ממשיכה להיות בדיוק כמו שאני, אני מרשה לעצמי לפלרטט עם אחרים כי אני יודעת שאין לי שום עיניין בבחור חוץ מאולי סתם ניפוח זמני של האגו.. ובאמת כל מה שבא לי זה לשלב בין החיים האלה - הכייפים האלה, הבילויים, החברות וההשתוללויות לבין הבית, השקט והחבר. אני אוהבת את ההרגשה שיש לי חבר. אך זה שאני לא רואה אותו מטריף אותי... איזה מן חבר קיבינימט? כבר היה עדיף לדעת שהוא בחו"ל, במילואים, במזרח, לא יודעת איפה רק לא כאן.. מרחק 10 דקות נסיעה ממני. זה מטריף אותי. אני מחזירה לעצמי את השליטה וזהו. לא רוצה כלום. רוצה להיות בשליטה!!! החופש הזה שדיברתי עליו בתרגיל של גילגיל... אני מרגישה שהוא חומק לי בין הידיים. ואני לא אתן לאף אחד לקחת לי אותו.. נ.ב תודה לכולכם על התגובות. הפנמתי עמוקות ולמדתי, שוב, דרכיכם עוד משהו על עצמי. אוהבת,
אני.
משהו קטן שכתבתי אתמול ועכשיו אחרי שקראתי את תגובותיכם, אני אשמח לשמוע גם על זה: "חייה ותן לחיות. אך בכל זאת - איך חיים בשניים? איך המשפט הזה מתאים עצמו למערכות יחסים זוגיות? ולמה בכלל אני צריכה להתעסק עם זה?!?! ידעתי שאני הולכת לסבול - כל כך ידעתי את זה - אמרתי כבר בהתחלה:"הנה בחור שבגללו, לעזאזל, אני הולכת לסבול." לא רוצה. לא רוצה להתעסק עם זה - אבל גם לא בא לי לחזור למה שהייתי קודם. איזון. אני לא מצליחה למצוא את האיזון הזה. אני לא בבאלנס כבר כל כך הרבה זמן. החיים שלי הם ים סוער. גם כשלא קורה כלום - אז זה קיצוני לכוון השקט. וכשקורה משהו - זה בבום אחד ענק ונמאס לי מזה. אולי באמת ייחלתי הפעם לחיי שלווה, לרוגע, לבית, משפחה, חברים. אך יכול להיות שאני בכלל לא כזאת!! בגלל זה - זה לא קורה לי?? בגלל שאני פשוט בחורה שצריכה את הריגושים האלה? אני פשוט לא נותנת לשקט לאפוף אותי. ומה היה לי קודם? בחורים, יציאות, בילויים - לזה אני רוצה לחזור? אני חושבת שקצת מיציתי.. ואני עדיין ממצה (חוץ מהבחורים כמובן..) אני ממשיכה להיות בדיוק כמו שאני, אני מרשה לעצמי לפלרטט עם אחרים כי אני יודעת שאין לי שום עיניין בבחור חוץ מאולי סתם ניפוח זמני של האגו.. ובאמת כל מה שבא לי זה לשלב בין החיים האלה - הכייפים האלה, הבילויים, החברות וההשתוללויות לבין הבית, השקט והחבר. אני אוהבת את ההרגשה שיש לי חבר. אך זה שאני לא רואה אותו מטריף אותי... איזה מן חבר קיבינימט? כבר היה עדיף לדעת שהוא בחו"ל, במילואים, במזרח, לא יודעת איפה רק לא כאן.. מרחק 10 דקות נסיעה ממני. זה מטריף אותי. אני מחזירה לעצמי את השליטה וזהו. לא רוצה כלום. רוצה להיות בשליטה!!! החופש הזה שדיברתי עליו בתרגיל של גילגיל... אני מרגישה שהוא חומק לי בין הידיים. ואני לא אתן לאף אחד לקחת לי אותו.. נ.ב תודה לכולכם על התגובות. הפנמתי עמוקות ולמדתי, שוב, דרכיכם עוד משהו על עצמי. אוהבת,
