אז ככה....

luly16

New member
אז ככה....

רציתם שאני ישתף אותכם אז לאחי קרא ירון הוא היה בן 21 במותו הוא נהרג כאשר הוא פיקד על מחסום פתע בבקה אל שרקייה ועברה מוכנית תופת והוא עצר אותם וירו בו מן המכונית הוא היה בחיל הנסה קרבית אתם יכולים לשאול אותי מה שאתם רוצים אני לא בן אדם סגור ואין לי בעיה לדבר על מות אחי אני בת 16 וחצי זה אומר שנה וחצי לפני גיוס ואני מאוד מקווה שיקבלו את ההחלטה שלי שאני רוצה ללכת בדרך אחי וללכת לשרת בהנדסה קרבית כולם במשפחה שלי עוד בשבעה החלטנו החלטה שכולנו ממשיכים לחיות כי יש חיים לי לאחותי שהיא בת 20 והורי אנחנו עוזרים אחד לשני לחיות אני מאוד שמחה שהחלטה זאת של משפחתי כי אני רואה משפחות שכולות אחרות שמפסיקים לחיות ויותר שקועים בשכול וזה ממש כואב לי במשפחתי אין לנו שום בעיה להזכיר את אחי אנחנו המון מוצראים את עצמו אומרים זה כמו ירון.. או ירון אהב ככה וכול מיני דברים שאפשר להזכיר את אחי אז זהו נתתי לכם הקדמה קת עלי ועל אחי תרצו לדעת עוד אין לי בעיה בכלל לדבר שלכם אוהבת ומרגישה ממש מחובסרת אפילו שעוד לא דיברנו כלום\ איילה למי שמעונין לדבר איתי יכול לעשות זאת גם דרך האיימיל שלי--- [email protected]
 

mingalim

New member
כמעט אותו סיפור....

היי לולי, ובעצם היי כולם - פעם ראשונה שאני כותבת כאן... אז גם אני חלק מהמשפחה הגדולה הזו (גדולה מדי) גם אני אבדתי את אחי לפני עוד מעט שלוש וחצי שנים, במחסום פתע - המחבלים ירו בו כשהוא יצא לבדוק את הרכב... אותו סיפור (היו לדעתי באותה תקופה כמה פיגועי ירי באותו סגנון). קצת בשונה ממך לולי - אחי היה צעיר ממני, אבל יש לי אח שבשבוע הבא מתגייס לצבא, ושהיה בן 14 וחצי שאחינו נהרג. הוא מתעקש ללכת לקרבי, וההורים שלי מאשרים לו... גם אנחנו "בחרנו בחיים"... זהו. "יצאתי מהארון" (להבדיל מחלק מהאחים פה....סתאאם... אני חיה מהומור שחור) שיהיה לכולנן יום מחייך (-:
 

luly16

New member
אוי איזה מתוקה את נשמעת

אני לא יודעת איך להגדיר את זה אבל זה עושה טוב שיש לך עם מי לדבר על זה שגם הוא חווה את מה שאתה חווית ואני ממש ישמח לדבר איתך את נשמעת ממש מתוקה אני שמחה שמשפחתך בחרה בדרך החיים וגם להורים שלי אין בעיה שאני ילך להנדסה קרבית ואני בהתחלה רציתי קרבי שמה אבל חשבתי על ההוריםש לי ויש עוד תפקידים בהנדסה שהם לא קרבים אז אני ישמח ללכת ותאחלי לאחיך שיהיה לו גיוס קל ושמפחת השכול תמיד איתו (לא בכוונה רעה הכוונה שיש לנו תמיד אוזן קשבת) ולולי זה שם חיבה מאמי קוראים לי איילה והנה אני יתן עוד פרטים אני מרמת גן שאחי נהרג אני הייתי בת 13 וחצי ככה וזהו ואני חושבת שצריך לתת פה כתובת דוא"ל שכולנו נוכל לדבר חוץ מהפורום וזה מאוד נחמד שיש פורום כזה
 

solitaryshell

New member
גיוס קל לאחיך../images/Emo13.gif

אפשר לשאול, איך את מרגישה עם העובדה שאחיך הקטן מתגייס לקרבי? אני שואלת משום שציינת שההורים שלך מאשרים לו, אבל לא מה את חושבת.
 

סלוניק

New member
ברוכה הבאה ../images/Emo140.gif

כולם אומרים ש"ממשיכים לחיות", אך מעטים עושים זאת במציאות. אולי ההתמדה שלך ברצון להתגייס לשירות בהנדסה קרבית היא הוכחה דווקא שלא ממשיכים לחיות כאילו לא קרה כלום, אלא שאת דווקא מקדשת ומוקירה את אחיך דרך חיי היומיום (צבא).
 

solitaryshell

New member
אני לא מסכימה

לדעתי אנחנו לא רק אומרים שאנחנו ממשיכים בחיים, אלא גם מבצעים. אין סטירה בכך שאנחנו אוהבים, זוכרים ומוקירים את אחינו. נכון, החיים משתנים, אבל הם עדיין חיים, אנחנו הולכים לצבא, לומדים, עובדים, מתחתנים, מקימים משפחה... לפעמים אנחנו עצובים, אבל לפעמים גם מאושרים. חלק מהחיים זה כן לדבר על אחינו האהובים, וכן לעשות דברים לזכרם, הם היו חלק מאיתנו בעבר, והם חלק בלתי נפרד מאיתנו בהווה ובעתיד.
 

luly16

New member
.....

אני חייבת לציין שהמשפחה שלי כן אנחנו כן ממשיכים בחיים וממשיכים יפה מאוד אני מאוד גאה במשפחה שלי אין לתאר כמה שאני גאה בהם ובעצמי בהתמודדת שלנו את אח שלי אנחנו בחיים אבל בחיים לא נשכח אותו הוא דמות מרכזיצת אצל כול אחד מבני משפחתי
 

mingalim

New member
בוקר טוב

אז קודם כל לאיילה - מצטערת, לא נכנסתי לפרטים שלך, והשתמשתי בניק שלך.. נעים מאוד - אני גל (לכולם ). עכשיו כשאת אומרת שאת מרמת גן אני יודעת מתי אח שלך נהרג - זה היה חודש אחרי אחי אם אני לא טועה, והיינו אמורים לבוא אליכם לשבעה (אנחנו הולכים יחסית הרבה ל"שבעות" בעיקר כדי לעודד משפחות שכולות לבחור בחיים). אבל כשישבתם שבעה היה בדיוק גשמים מטורפים וכל הארץ היתה מוצפת. מכיוון שאנחנו מהקריות בסוף לא נסענו... ותודה על המחמאה... אני אשמח לדבר איתך!
 

mingalim

New member
ותשובות נוספות... קצת ארוך - זהירות

עם הגיוס של אחי - הרשגות מעורבים. זה בעיקר מאבק מטורף בין השכל לרגש ל... אני לא יודעת מה. מצד אחד - אני כל הזמן אומרת שאם הייתי יכולה בכלל הייתי שמה אותו באיזה אקווריות מוגן, מסיעה אותו לכל מקום שאפשר, ושומרת אותו הכי קרוב שאפשר... אז בטח לא הייתי נותנת לו ללכת לקרבי (כשהוא לוקח את האוטו מאמא שלי , כשהוא יוצא לבלות עם חברים אני יכולה להשתגע מדאגה אם אני יודעת את זה). ניסינו לשכנע אותו ללכת למודיעין או משהו כזה - אבל זה לא ממש עבד. אבל - מצד שני - אני מאמינה בגורל במידה מסוימת. אני כל הזמן אומרת שאם רז, אחי, לא היה נהרג בצבא הוא היה נהרג בתאונת דרכים - כי אמנם הא היה אדם מדהים - אבל חרא של נהג
. ואי אפשר למנוע מילד שאבד את אחיו לחיות את חייו בגלל שאחיו נהרג. גם ככה זה קשה להיות אח צעיר של מישהו שהיה מדהים בחייו ואחרי מותו, מטבע הסיטואציה (והאנשים) הפך לעוד יותר "על-אנושי"... מפחיד אותי הגיוס שלו. מפחיד אותי לחשוב על השלוש שנים הקרובות. כמו כל מי שהיה במצב הזה - גם אני בסרטים מהדפיקה על הדלת ברגע הכי לא צפוי... אבל זו לא בחירה שלי. ובקשר לבחירה בחיים - אני ממש לא מסכימה שזו רק אמירה. ממש ממש לא. ואני לא מדברת רק עלינו האחים, שאולי לא נעים להגיד אבל לנו יחסית קל יותר - וזה דיון אחר לגמרי - אבל גם ההורים. זה לא שהעצב לא שם, זה לא ששוכחים, זה לא שלא מתאבלים ושהוא לא חסר בכל שלב של החיים, או שלהוא לא נמצא עדיין בכל פעולה כמעט שאנו עושים. אבל אנחנו יודעים להעריך את החיים |ולהנות| מהדברים הטובים שיש לחיים להציע. אנחנו לא מרגישים אשמהעל זה שאנחנו נהנים או מחייכים. וואו , ארוך ויש לי עוד כ"כ הרבה מה לומר ....
 
כל אחד ממשיך לחיות בדרכו שלו

ה"ממשיכים לחיות" אינו נכון אולי יש כאלה ש"ממשיכים לחיות" כי אין ברירה אך יש כאלה שכן ממשיכים לחיות כי מקימים משפחה לומדים עובדים מטיילים ואפילו שומחים, אני יודעת שאני התחתנתי וילדתי למרות הכל פעם חשבתי שלא אוכל לעשות זאת כי אחותי נפטרה אך זה לא נכון, כן היא חסרה לי הכי בעולם ואני חושבת אליה יום יום ורואה תמונות שלה יוםפ יום אבל אם הייתי מפסיקה לחיות היום לא הייתי נשואה ואמא לילד מקסים, אז כל אחד ממשיך לחיות בדרכו שלו
 
למעלה