אז ככה
ישבתי בבית בלי מצב רוח (מי שטורח לקרוא את ההודעות שלי, מן הסתם יודע שזה לא חדש...) וכתבתי את זעמי על המחשב, ואח"כ סתם גלשתי ועבר לי קצת הטירוף, אבל בכל זאת השקעתי בכתיבה ומחשבה אז למה שהמילים יעלמו להם בזכרון המחשב ולא יפורסמו קבל עם ופורום? אז הנה, ככה זה נראה : כל כך הרבה מילים אמרתי, ידעתי לכתוב כמו אמן, היתה לי יכולת להביע כמעט הכל במילים פשוטות שקולעות בדיוק לתחושות שלי, אבל אז את הופעת, והשארת אותי דומם, ניסיתי לכתוב, להריץ משפטים בראשי, וכלום לא בא. בלי מילים, רק הסתכלתי בך, הלב שלי פועם כמו שכבר שנים לא פעם, אני מרגיש שאני נופל, איבוד שליטה טוטאלי, אני לא יכול לזוז, העיניים שלי מביטות בך ולא נעות לשום מקום אחר, את לא רואה אותי, נשים כמוך מעולם לא הבחינו בי, כזה אני פרח קיר, לא מושך תשומת לב מיוחדת, יודע לגעת רק דרך המילים, אבל פנים אל פנים אני נעלם. אני מקבל בטחון רק כאשר מעניקים לי אותו, אם תחייכי אליי, תגידי משהו נחמד, אולי אז משהו יתעורר בי, עד אז, הכל יהיה שקט מסביב, זה מוזר את יודעת? איך המילים הכתובות שלי נכנסות כמעט לכל לב, אבל רק אם אני מתחבא, לפעמים גם בטלפון זה עובד. כבר הרבה זמן לא כתבתי למישהי, בטח שלא למישהי כמוך, שמשאירה אותי ללא מילים, אולי כבר אין לי יכולת, אולי גם את הבטחון הזה איבדתי, נכנס ויוצא כל היום, מחפש את מי לכבוש, את המילים הראשונות, ואני לא מוצא. לאן זה הלך? איני יודע, זה לא רק במקרה שלך, את פשוט עוררת בי שוב את המחשבות על זה, פעם הייתי ממש טוב בזה, כמעט בלי שליטה, מהר מאוד הייתי כובש את ליבן אך באיזשהוא מקום הייתי עוצר, לא מאמין כי יהיה המשך, יש את השלב הזה של להיות או לחדול, מכירה? בשלב הזה לרוב הייתי מתקפל, לעיתים גם ממשיך, ופעם פעמיים גם היה יוצא לי משהו, אבל גם את זה די הרסתי, אחת לא מפסידה אף הזדמנות לעקוץ אותי בעקיפין דרך ההודעות שלה, והשניה, פשוט לא שמה עליי יותר, ואני עוד חשבתי שהתנהגתי כמו שצריך, אבל מה זה חשוב, כל זה היה ולא חזר, אין טעם במחשבות כאלו, אין על מה לכעוס ואין על מה להצטער. יושב מול הצג וחושב, מה אני עושה עכשיו? אני כל כך זקוק לך, ואני יודע שאת אי שם, אבל הכח פשוט ממני והלאה, משהו עוצר אותי, מן רפיון שכזה, מנהל שיחות נפש עם כל מיני יועצים שלא מחדשים לי כלום, ולא מבין, פשוט לא מבין איך זה שדרכינו לא מצטלבות, איך עוד לא נעצרנו זה מול זו ואמרנו משהו?. זו תחושה איומה, לשבת מול המילים ולא לדעת מה לעשות, איך צועקים בצ´אט? איך יודעים לאן להסתכל? איך אפשר לתפוס אותך בשתי ידיים ופשוט לומר לך "אני פה, דברי אליי, תכירי אותי, תני לי סימן שאת רואה אותי כמו שאני"?. אני נמצא כמעט כל יום בתוך המערכת הסבוכה הזו, יש פינות מיוחדות בהן אני עוצר, יש כאלה שכבר למדו להכיר אותי בערך, אבל איפה את? איפה החיוך שלך? את, שתראי אותי מעבר, את שתרגישי את הצביטה הקטנה הזו, שתחליטי לראות אותי, את יודעת, אני פה, נכון, אולי אני מבקש דבר מה שלא יקרה, אולי זה נראה כאילו אני רוצה שיעשו את העבודה בשבילי, ואולי זה גם נכון, אז מה? למה לא? אני הקלדתי כל הרבה מילים, מתי גם את?
ישבתי בבית בלי מצב רוח (מי שטורח לקרוא את ההודעות שלי, מן הסתם יודע שזה לא חדש...) וכתבתי את זעמי על המחשב, ואח"כ סתם גלשתי ועבר לי קצת הטירוף, אבל בכל זאת השקעתי בכתיבה ומחשבה אז למה שהמילים יעלמו להם בזכרון המחשב ולא יפורסמו קבל עם ופורום? אז הנה, ככה זה נראה : כל כך הרבה מילים אמרתי, ידעתי לכתוב כמו אמן, היתה לי יכולת להביע כמעט הכל במילים פשוטות שקולעות בדיוק לתחושות שלי, אבל אז את הופעת, והשארת אותי דומם, ניסיתי לכתוב, להריץ משפטים בראשי, וכלום לא בא. בלי מילים, רק הסתכלתי בך, הלב שלי פועם כמו שכבר שנים לא פעם, אני מרגיש שאני נופל, איבוד שליטה טוטאלי, אני לא יכול לזוז, העיניים שלי מביטות בך ולא נעות לשום מקום אחר, את לא רואה אותי, נשים כמוך מעולם לא הבחינו בי, כזה אני פרח קיר, לא מושך תשומת לב מיוחדת, יודע לגעת רק דרך המילים, אבל פנים אל פנים אני נעלם. אני מקבל בטחון רק כאשר מעניקים לי אותו, אם תחייכי אליי, תגידי משהו נחמד, אולי אז משהו יתעורר בי, עד אז, הכל יהיה שקט מסביב, זה מוזר את יודעת? איך המילים הכתובות שלי נכנסות כמעט לכל לב, אבל רק אם אני מתחבא, לפעמים גם בטלפון זה עובד. כבר הרבה זמן לא כתבתי למישהי, בטח שלא למישהי כמוך, שמשאירה אותי ללא מילים, אולי כבר אין לי יכולת, אולי גם את הבטחון הזה איבדתי, נכנס ויוצא כל היום, מחפש את מי לכבוש, את המילים הראשונות, ואני לא מוצא. לאן זה הלך? איני יודע, זה לא רק במקרה שלך, את פשוט עוררת בי שוב את המחשבות על זה, פעם הייתי ממש טוב בזה, כמעט בלי שליטה, מהר מאוד הייתי כובש את ליבן אך באיזשהוא מקום הייתי עוצר, לא מאמין כי יהיה המשך, יש את השלב הזה של להיות או לחדול, מכירה? בשלב הזה לרוב הייתי מתקפל, לעיתים גם ממשיך, ופעם פעמיים גם היה יוצא לי משהו, אבל גם את זה די הרסתי, אחת לא מפסידה אף הזדמנות לעקוץ אותי בעקיפין דרך ההודעות שלה, והשניה, פשוט לא שמה עליי יותר, ואני עוד חשבתי שהתנהגתי כמו שצריך, אבל מה זה חשוב, כל זה היה ולא חזר, אין טעם במחשבות כאלו, אין על מה לכעוס ואין על מה להצטער. יושב מול הצג וחושב, מה אני עושה עכשיו? אני כל כך זקוק לך, ואני יודע שאת אי שם, אבל הכח פשוט ממני והלאה, משהו עוצר אותי, מן רפיון שכזה, מנהל שיחות נפש עם כל מיני יועצים שלא מחדשים לי כלום, ולא מבין, פשוט לא מבין איך זה שדרכינו לא מצטלבות, איך עוד לא נעצרנו זה מול זו ואמרנו משהו?. זו תחושה איומה, לשבת מול המילים ולא לדעת מה לעשות, איך צועקים בצ´אט? איך יודעים לאן להסתכל? איך אפשר לתפוס אותך בשתי ידיים ופשוט לומר לך "אני פה, דברי אליי, תכירי אותי, תני לי סימן שאת רואה אותי כמו שאני"?. אני נמצא כמעט כל יום בתוך המערכת הסבוכה הזו, יש פינות מיוחדות בהן אני עוצר, יש כאלה שכבר למדו להכיר אותי בערך, אבל איפה את? איפה החיוך שלך? את, שתראי אותי מעבר, את שתרגישי את הצביטה הקטנה הזו, שתחליטי לראות אותי, את יודעת, אני פה, נכון, אולי אני מבקש דבר מה שלא יקרה, אולי זה נראה כאילו אני רוצה שיעשו את העבודה בשבילי, ואולי זה גם נכון, אז מה? למה לא? אני הקלדתי כל הרבה מילים, מתי גם את?
). אני חייב להפיג קצת את האווירה הקודרת, הזכרת את המילה אפטיה ויש לי על זה בדיחה שלדעתי היא אפילו מצחיקה (אבל, מצד שני אני גם הצופה הבודד של מני פאר בערוץ 10 ושל דב אלבוים מערוץ 23. ואני גאה בזה!!!): "מה ההבדל בין בורות לאפטיה?" שואל המרצה בחוג לפילוסופיה ולא נותר לו אלא להעניק ציון 100 לסטודנט שעונה: "לא יודע, אבל האמת היא שגם לא ממש אכפת לי". 
