אז (ט').

Lovely locks

New member
אז (ט').

דיברתי עם חברה על זה שידיד שלה מנסה להתחיל איתי והיא פתאום זורקת לי "חשבתי שהסברתי לו על רמת השגעון", ואני כזה, מה, מה זאת אומרת "רמת השגעון".

ואני אומרת לה שיש בי יותר מזה, למרות שאני כבר בת 26 ואין לי תואר ואין לי עבודה. ואז היא אומרת לי- "תעשי עם זה משהו".

וראבק, אני עושה. אני נלחמת. אין לי כמעט חברים בעיר הזו וכל אחד שקוע במלחמות שלו. המשפחה שלי... איתם אין על מה לדבר. אין לי משאבים כלכליים ואני לא ישנה בלילות.

והשלמתי קורס מטופש של בט"ל ובאתי כל יום במשך ארבעה חודשים ואני בקשר עם הדיור המוגן, עם עובדת השמה, אני חושבת אולי על קורס מקצועי כלשהו ובאוקטובר אני מתחילה טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שאני סוף סוף יכולה להרשות לעצמי כלכלית, אחריי שנים שלא יכולתי, כי האבחנה שלי והעבר שלי סגרו לי דלתות.

וכל כך הרבה פעמים אמרו לי שאני חסרת תקנה ושאני אהיה ככה לנצח, חולה. ואני עשיתי את הבחירה להמשיך להאבק, למרות שיקחו לי שנים, למרות שיהיו עוד כל כך הרבה נפילות.

זה מכאיב. שחושבים שאני יושבת בבית ובוהה בצג כל היום. אני הולכת לפגישות ואני מבררת ומטלפנת ומנסה לשפר, אבל לאנשים "נורמטיביים", נראה כאילו אני פרזיטית ביג-טיים.

אני בוחרת שלא להתחפר במיטה, עם התריסים מוגפים. בוחרת שלא להתחבר עם בחורים שלא טובים לי, או לקחת סמים. אני סופרת ימים נקיים מאז שחתכתי ואני מנסה ליצור קשר עם כל גורם טיפולי אפשרי ובסופו של דבר, אנשים שמים אותי בקופסות האלה, של הכלומניקית, של המטורפת.

ומגיע לי יותר. כי אולי לכאורה השגתי פחות, אבל פאק, חטפתי כאלה כאפות מהמציאות שלא ברור לי בכלל איך אני עדיין מנסה. ואני עושה הכל כדי לוודא שדברים יראו אחרת (כרגע, בגדול, הם פח).

זה פשוט מאכזב. אני לא כועסת עלייה, כי היא רואה אותי פעם ב-- אין לה שמץ לגבי מה שעובר עליי ומה אני עושה ואיך. הסברתי לה ובכל זאת. ככה אנשים רואים אותי. כואב.
 

jellybelly1

New member
לאבלי

ההערה מהחברה הייתה באמת חסרת רגישות ומעליבה. למרות שאני בטוחה שגם היא רואה בך יותר מזה אחרת לא הייתה חברה שלך.
אני יכולה להבין מה הכוחות שנדרשים ממך כדי לתפקד כמו שאת מתפקדת ויש בי המון הערכה אלייך ולמאמצים שאת עושה כדי לשפר את המצב שלך. לא כולם יודעים להכיר בזה וכנראה צריך לקבל את זה בהשלמה. אני מצליחה (עם ריכוז שנפגע בגלל דיכאון ומצב גופני חלש ורע) פחות או יותר ללמוד ואבא שלי עדיין קורא לי משוגעת ומשפיל אותי על המצב שלי גם הבריאותי וגם שלא החזקתי מעמד באף מקום עבודה וזה שאני בת 30+ ועדיין אין לי תואר, לא נשואה וכו'. אני יודעת שיש בי יותר ממה שהחברה יכולה לתפוס במבט שטחי. וטוב שגם את רואה את זה ומאמינה שעוד מה שבתוכך יצא אל האור. אני באמת מאמינה שהמאמצים ישתלמו מתישהו ויהיה טוב.

 

levshavur

New member
הקריטריונים של החברה...
(לכולן)

שלום לכן
מבחינת החברה הם רואים בכל אחד שקצת שונה מקבוצת הרוב סוג של "אפס" וזה לא נוגע רק לאנשים עם מוגבלויות (פיזית, נפשית, וגם מה שקרא "קוגניטיבית"), רק היום בצהריים יצא לי לקרוא בפייסבוק רשימה מקוממת מ Y-NET על היחס (הרע) כלפי המסורת והתרבות של יוצאי עדות המזרח (וכואב לי אפילו שאני אשכנזייה) היחס לאנשים הוא פשוט משפיל...
יש לחברה ה"נורמטיבית" קריטריונים מאוד ברורים ל"הצלחה בחיים" : שיהיה לך תואר וקריירה מוצלחת, שתהיי עשירה, יפה, ורצוי עם בעל וכמה ילדים...
בקיצור אידאל מושלם...גם יש כללים של איך את אמורה להתלבש ולהתנהג...(וזה בולט במיוחד בחברה הדתית על כל זרמיה השונים) אז אם את לא בדיוק מתאימה לתדמית הזאת אז יש לך בעיה...ואת צריכה להלחם על זכות הקיום שלך בחברה כשווה...
למה לדוגמא מקומות עבודה לא רוצים אותי, הרי יש לי השכלה, ויש לי ניסיון בעבודה (שקיבלתי בפרוטקציה, אחרת בחיים לא היה לי מקום לעבוד בו), אבל מה לעשות, יש לי מוגבלויות, ואני גם לא בדיוק עונה לכל הקריטריונים החברתיים, אז אני הייתי, ותמיד אהיה, אזרחית סוג ב' (אלא אם כן משהו ישתנה בארץ הזאת בצורה משמעותית...
)
גם באוניברסיטה לי לוקח לעשות תואר ב 6 שנים (מה שלמישהי אחרת היה לוקח חצי מהזמן) וזה אפילו עוד יותר מסובך כי התחלתי ללמוד ב 2004 ונאלצתי להפסיק את הלימודים בגלל הגרושים והאישפוזים והה"א...והשנה חזרתי ללימודים כתלמידה "רגילה", אז כששואלים אותי באיזו שנה את? אני עונה לפעמים א' ולפעמים ב' כי למעשה אני בשתיהן...מצב מסובך להסביר לאלו ה"נורמטיביים" שלא יודעים מהם הקשיים של אדם עם מוגבלות...הם לא מודעים בכמה מאמץ כרוכה עבורי כתיבה והגשת עבודה...אפילו המרצים מתקשים להבין...ולכל אחד מהם הייתי צריכה להסביר מה זה FM ולמה הוא משמש, כי אין מודעות.
החברה דוחה בשתי ידיים את כל מה שמרגיש לה "אחר" זה מפחיד אותם...לצערי אין סובלנות ואין חינוך לקבל את השונה. זה כמו כשהייתי אישה צעירה (לא שאני זקנה חחח
) היה בחור אחד שיצא איתי וכשהוא הציג אותי בפני ההורים שלו הם הכריחו אותו להפסיק את הקשר איתי, למה? - כי אני כבדת ראייה...וזה למרות שהוא אהב אותי...הוא חתך את הקשר...אלו הן בדיוק הנורמות החברתיות...אוף!!!
פעם כתבתי שיר שיש לו גם מוזיקה, בדיוק על הנושא הזה. (למי שרוצה קישור אני אתן בפרטי, תשלחו לי מסר...)
מתי כבר החברה הזאת תשתנה???
לבשה.
 
אוי. זה ממש ממש מעליב.

ואני שמחה שהתגובה הראשונית שלך ככה מהבטן היא לזעוק שיש בך הרבה יותר. כי זה נכון.
אני לא יודעת מה עברה החברה שלך בחיים שלה, אבל מי שעבר משברים רגשיים, ומי שסובלת מפוסט-טראומה ברמותיה השונות, ומי שבאופן כללי מבין כמה החיים יכולים להיות מורכבים וקשים יודע שלפעמים הבחירה לחיות היא בחירה קשה מאוד, ושלפעמים עשיה כזו, כמו שאת מתארת, כמו שאת בוחרת למרות הכל,
ראויה להערצה.
אני יודעת, ועוד רבות כאן יודעות את זה.
אז תבחרי להאמין לנו, שיודעות שאת אמיצה, ולעצמך, שיודעת שיש בך יותר, ולא לאנשים שמסתובבים סביבך ולא מבינים את זה.

אני גאה בך על הכל. ואיתך.
 

ילדונת~

New member
חיבוק ענק

את גדולה מהחיים עצמם..

ומי שלא מבין את זה
אז הוא אידיוט אמיתי

תחבקי את עצמך חזק ותיהיי גאה על כל מה שאת מצליחה להשיג, ועוד תמשיכי להשיג...
כי יש בך את הכוח לעשות את זה, וכי את הרבה יותר גדולה מהחיים ממה שהאנשים "הנורמלים" בכלל יכולים להבין...

את בת 26 ואת בחיים :) ויש לך את כל החיים לפנייך לחיות :)
 

קולדון

New member
אבל סחטיין עלייך

הודעה חזקה.
אני יודעת מעצמי כמה זה קשה לעמוד בלחצים החברתיים, לא לשפוט את עצמך לפיהם, לזכור שאת בדרך שלך.. ו...כל מה שקשור ל- לא להיות משועבדת מהבחינה הזו.
מאוד קשה לא לאבד את הבטחון בעצמך, בחיים ובחברה באופן כללי.

תמשיכי להאבק ולעשות את כל הדברים שאת כותבת שאת עושה. זו רשימה מאוד מרשימה ולא מובנת מאליה.

הכוחות מצטברים בדיוק מכאלו מעשים, וכאלו מחשבות.

וכל כך הזדהיתי עם מה שכתבת. לחטוף כאפות מהחיים ועדיין להאבק עליהם, מראה הרבה על יצר החיים שבעצם יש בנו. כי הגיון אין בזה כל כך..
 
למעלה