Lovely locks
New member
אז (ט').
דיברתי עם חברה על זה שידיד שלה מנסה להתחיל איתי והיא פתאום זורקת לי "חשבתי שהסברתי לו על רמת השגעון", ואני כזה, מה, מה זאת אומרת "רמת השגעון".
ואני אומרת לה שיש בי יותר מזה, למרות שאני כבר בת 26 ואין לי תואר ואין לי עבודה. ואז היא אומרת לי- "תעשי עם זה משהו".
וראבק, אני עושה. אני נלחמת. אין לי כמעט חברים בעיר הזו וכל אחד שקוע במלחמות שלו. המשפחה שלי... איתם אין על מה לדבר. אין לי משאבים כלכליים ואני לא ישנה בלילות.
והשלמתי קורס מטופש של בט"ל ובאתי כל יום במשך ארבעה חודשים ואני בקשר עם הדיור המוגן, עם עובדת השמה, אני חושבת אולי על קורס מקצועי כלשהו ובאוקטובר אני מתחילה טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שאני סוף סוף יכולה להרשות לעצמי כלכלית, אחריי שנים שלא יכולתי, כי האבחנה שלי והעבר שלי סגרו לי דלתות.
וכל כך הרבה פעמים אמרו לי שאני חסרת תקנה ושאני אהיה ככה לנצח, חולה. ואני עשיתי את הבחירה להמשיך להאבק, למרות שיקחו לי שנים, למרות שיהיו עוד כל כך הרבה נפילות.
זה מכאיב. שחושבים שאני יושבת בבית ובוהה בצג כל היום. אני הולכת לפגישות ואני מבררת ומטלפנת ומנסה לשפר, אבל לאנשים "נורמטיביים", נראה כאילו אני פרזיטית ביג-טיים.
אני בוחרת שלא להתחפר במיטה, עם התריסים מוגפים. בוחרת שלא להתחבר עם בחורים שלא טובים לי, או לקחת סמים. אני סופרת ימים נקיים מאז שחתכתי ואני מנסה ליצור קשר עם כל גורם טיפולי אפשרי ובסופו של דבר, אנשים שמים אותי בקופסות האלה, של הכלומניקית, של המטורפת.
ומגיע לי יותר. כי אולי לכאורה השגתי פחות, אבל פאק, חטפתי כאלה כאפות מהמציאות שלא ברור לי בכלל איך אני עדיין מנסה. ואני עושה הכל כדי לוודא שדברים יראו אחרת (כרגע, בגדול, הם פח).
זה פשוט מאכזב. אני לא כועסת עלייה, כי היא רואה אותי פעם ב-- אין לה שמץ לגבי מה שעובר עליי ומה אני עושה ואיך. הסברתי לה ובכל זאת. ככה אנשים רואים אותי. כואב.
דיברתי עם חברה על זה שידיד שלה מנסה להתחיל איתי והיא פתאום זורקת לי "חשבתי שהסברתי לו על רמת השגעון", ואני כזה, מה, מה זאת אומרת "רמת השגעון".
ואני אומרת לה שיש בי יותר מזה, למרות שאני כבר בת 26 ואין לי תואר ואין לי עבודה. ואז היא אומרת לי- "תעשי עם זה משהו".
וראבק, אני עושה. אני נלחמת. אין לי כמעט חברים בעיר הזו וכל אחד שקוע במלחמות שלו. המשפחה שלי... איתם אין על מה לדבר. אין לי משאבים כלכליים ואני לא ישנה בלילות.
והשלמתי קורס מטופש של בט"ל ובאתי כל יום במשך ארבעה חודשים ואני בקשר עם הדיור המוגן, עם עובדת השמה, אני חושבת אולי על קורס מקצועי כלשהו ובאוקטובר אני מתחילה טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי שאני סוף סוף יכולה להרשות לעצמי כלכלית, אחריי שנים שלא יכולתי, כי האבחנה שלי והעבר שלי סגרו לי דלתות.
וכל כך הרבה פעמים אמרו לי שאני חסרת תקנה ושאני אהיה ככה לנצח, חולה. ואני עשיתי את הבחירה להמשיך להאבק, למרות שיקחו לי שנים, למרות שיהיו עוד כל כך הרבה נפילות.
זה מכאיב. שחושבים שאני יושבת בבית ובוהה בצג כל היום. אני הולכת לפגישות ואני מבררת ומטלפנת ומנסה לשפר, אבל לאנשים "נורמטיביים", נראה כאילו אני פרזיטית ביג-טיים.
אני בוחרת שלא להתחפר במיטה, עם התריסים מוגפים. בוחרת שלא להתחבר עם בחורים שלא טובים לי, או לקחת סמים. אני סופרת ימים נקיים מאז שחתכתי ואני מנסה ליצור קשר עם כל גורם טיפולי אפשרי ובסופו של דבר, אנשים שמים אותי בקופסות האלה, של הכלומניקית, של המטורפת.
ומגיע לי יותר. כי אולי לכאורה השגתי פחות, אבל פאק, חטפתי כאלה כאפות מהמציאות שלא ברור לי בכלל איך אני עדיין מנסה. ואני עושה הכל כדי לוודא שדברים יראו אחרת (כרגע, בגדול, הם פח).
זה פשוט מאכזב. אני לא כועסת עלייה, כי היא רואה אותי פעם ב-- אין לה שמץ לגבי מה שעובר עליי ומה אני עושה ואיך. הסברתי לה ובכל זאת. ככה אנשים רואים אותי. כואב.
ויש לך את כל החיים לפנייך לחיות