אז...(ט)

[simplistic]

אז...(ט)

יותר מדי דברים קורים בבת אחת. הלחץ להתקדם ולהשתנות, וגם לשמוע לא, וגם לשמוע כן...וגם לחיות כל אחד בעיר אחרת (זמנית! זמנית!), ולנסות להתחבר בסופי שבוע, ולריב ולאהוב...ולאט לאט זה משפיע - ופה מדלגת ושם לא רעבה, וממתי זה בסדר לאכול #$% לארוחת ערב. ואיך זה יכול להיות שירדתי (קצת!) אבל אני מרגישה ענקית יותר מאי פעם ומתי אני כבר אתבגר ואלמד להתמודד פעם אחת.

 

[אלומת האור]

 

[simplistic]

כבר אין לי מילים...

לא חשבתי שיהיה לי כ"כ רע. מבוי סתום, וקצה הדרך....ואם היה לי קצת אומץ והייתי חושבת שאח"כ יהיה יותר טוב, הייתי מסיימת את כל החיים האלה.

 

[אלומת האור]

כשכל כך כל כך רע ונדמה שאי אפשר יותר

אני חושבת שמשם אפשר רק לעלות. נכון שזה קשה ולפעמים אפילו גורם לסבל בל-יתואר, אבל המחשבה הזאת, שדברים טבעם לחלוף, מחזקת אותי ברגעים קשים. שולחת עוד חיבוק.

 

[simplistic]

נכון

הכל חולף...אני באמת מאמינה שהתרסקות וכניעה לא יובילו אותי לשום מקום, כי, כמו שכתבתי כאן למישהי לפני כמה ימים - ואז מה קורה? שוב, צריך לקום, ולהמשיך משם. אבל התפקוד המינימלי הזה, להחזיק את הראש מעל המים ולשרוד - זה מעייף ומייאש. אני רוצה יותר מזה בשביל עצמי, אבל אני לא יודעת איך עושים שינוי.

תודה על העידוד.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני לא מבינה את כל הנסיבות עד הסוף,

אבל נשמע שזה יותר מדי בשבילך ובאמת מפרק.
כשאת שמה את בריאותך ושלמותך הנפשית בראש סדר העדיפויות,
מה בנסיבות במציאות אפשר לשנות?
[כולל לבטל, לשלם מחיר, לשנות החלטות...]

מקווה להקלה

 

[simplistic]

תודה מותק

אבל אין כ"כ מה לעשות, חוץ מלהחליט לעבור את התקופה הזו במינימום נזק...לעצמי ולסביבה.

 

[simplistic]

וחוץ מזה...

בן זוגי מאוד סובל....והוא אומר שאני חלק מזה. קשה לי עם זה מאוד, וקשה לי שאני לא יודעת איך לעזור לו והכל מרגיש לקראת הסוף.