אז.. ט'

אז.. ט'

אני פה יומיים כבר. עדיין לא קלטתי שאני פה. הייתי בטוחה שאני הולכת לבכות וליבב כמו תינוקת בארוחה הראשונה. זה לא קרה עדיין. זה די מוזר.. האמת היא שטוב לי פה. בטוח לי. יש פה אחלה בנות. זה כל כך עצוב.. כולן כל כך יפות וחכמות, אבל הורסות את עצמן. זו פשוט מחלה אכזרית. אני לא ממש מבינה את הסטייט-אוף-מיינד שלי כרגע. אני קצת מוטרדת שאני לא מרגישה דברים שאני אמורה להרגיש, או שאני לא חושבת מספיק או משהו כזה. מצד שני עוד לא ממש יצא לי להיות בקבוצות וכו' ארוחה-השגחה-ארוחה-השגחה-ארוחה-השגחה בארוחות קשה לי. זה המון אוכל. המון המון המון. והמון ארוחות. איך שסיימתי לעכל ארוחה אחת כבר צריך להיכנס לבאה.. כל היום סביב הארוחות. הנוף האנושי לא תמיד עוזר. בין האנשורים, בדיקת העצמות ופירור האוכל אני מוצאת את עצמי בלחץ, בוהה בצלחת כדי לא לראות דברים. אבל אני עדיין רואה. לפעמים אני מסתכל מסביב ונראה לי שכולן יותר רזות ממני. לפעמים לא. אני יודעת שאני הוזה, אבל אני בטוחה שכבר השמנתי. אני מרגישה את שכבת השומן שנבנית לי על הבטן לאט לאט. מתחילה להתחרפן מעצמי. תוהה עוד כמה ארוחות אני אחזיק מעמד. עוד מעט כיבוי אורות ומחר עוד יום, עוד ארוחות. בלע
 

clastic

New member
מחשבות אישפוז...

וואו... הצלחת להציף בי זכרונות. בשורה התחתונה, לא היה לי טוב בתל-השומר. אבל כמו הרבה מצבים ומערכות יחסים, במבט לאחור אני נזכר בדברים טובים, באנשים מעניינים ובסיטואציות נעימות שחוויתי. אני מבקש להפנות את תשומת לבך... אלייך. לעצמך. ואני לא מתכוון ללבדוק את העצמות שלך בדקדקנות, או לעריכת השוואה מוקפדת מול האחרות. להפך בדיוק. התמקדי בעצמך. במטרה שלשמה את שם. אפילו אם את עדיין לא סגורה על המטרה המדויקת - עדיין יש לך זמן להחליט החלטות חשובות עם עצמך. גם לגבי האשפוז, וגם בכלל. יש לך כל כך הרבה זמן לחשוב, לחוות ולהרגיש. האישפוז מצטיין בזה. אל תתעסקי באחרות. או באחרים (אם ישנם). כל אחד מגיע לאישפוז מהסיבות שלו, עם המטענים שלו. בגלל זה ההשוואה היא לא רק חסרת תועלת, אלא גם חסרת משמעות. היא יכולה רק לבלבל. היי שם בשביל עצמך. היי שם בשביל כל הדברים הטובים ביותר שאת מסוגלת לאחל לעצמך. הרבה עושים את הטעות של לחשוב "פאק, איך לעזאזל הגעתי לפה". גם אני הרגשתי ככה וכעסתי על עצמי. וזאת האמת: איך הגעת לפה? עם המון מזל. עם הרבה השתדלות וגם קצת (קצת) עזרה - זה יכול להיות קרש הקפיצה שלך. לאן קופצים? לכל מקום שרק תרצי. אם יש משהו שאת אולי חושבת לעצמך "זה כבר too much, זה אפילו לא מגיע לי" או "זה כל כך טוב שאין סיכוי שזה יקרה לי" - תוציאי את המחשבות האלה - לחלוטין - מהראש. מגיע לך הכל. את יכולה הכל. את עושה עכשיו את מה שצריך כדי להבטיח את העתיד שלך, את החיים שלך, את האושר שלך. עשי את זה הכי טוב שאפשר, ועשי את זה בלי גבולות. לא מתוך העמדת פנים שהם לא קיימים, אלא מתוך הבנה שהם באמת באמת לא קיימים אם רק תרצי.
 

No longer

New member


בחיי שרציתי להגיב לך בעצמי, אבל הגיע האדון הזה כאן וגנב לי את כל המילים. תתלי את התגובה שלו על הקיר, מצידי. אבל אם את צריכה עוד עדה שאת יכולה ה כ ל, יש לך גם אותי. (בא לי לקפוץ עלייך בביקורים כבר עכשיו, אבל אהיה מנומסת ואתן לך עוד איזה שבוע-ככה להתרגל ולהרגיש בבית. חכי חכי.
)
 
עם כמה שלי האשפוז הזיק, ועם כמה שהמצב שלי אחר

לחלוטין משלך ומעולם גם לא היה דומה לו, אני ממש שמחה שאת שם ושתוכלי לחוות עכשיו את מה שאת מרגישה גם כשאת בחוץ, אבל בסביבה מוגנת שתוכל להכיל אותך ולעזור לך להתמודד עם התחושות הכל כך קשות שאת מתארת כאן. תמללי את התחושות האלה למילים. קחי אותן לקבוצות. לטיפול הפרטני. לקבוצות הלא-מילוליות. תעבדי עם זה. אם את כבר שם, תני לזה צ'אנס לעבוד. אני חושבת שאת במקום טוב. בהצלחה! נ"ב לדעתי מחר זה יום השקילות, אם זה לא השתנה מאז שהייתי שם, אז תשתדלי לא להילחץ מזה ותזכרי שכולן באותה סירה
 
תחזיקי מעמד. למרות שזה קשה.

זה הדבר הנכון לעשות. קחי את הסיכוי להחלמה בשתי הידיים מחבקת ומאמינה בך.
 
מתוקה.

זו הזדמנות להחלמה. תקחי אותה בשתי ידיים? (ותחזיקי חזק חזק ועל תוותרי על עצמך).
 

lital172

New member
חלק מהתהליך

זה קשיים. ולאט לאט זה יהיה יותר פשוט (באמת, באמת) אני כל כך גאה בך שהתאשפזת. שאת שם בכל ארוחה וארוחה. גם אם אחרי זה כואב לך כל הגוף. את עושה מאמץ. את מטפלת בך ובסוף. זה יניב את הפירות. אין יותר חשוב מלשמור עליך שם. להמשיך גם שקשה.. צעד צעד, צעד צעד. בסוף קורה השינוי הזה.
 
זה לא נשמע פשוט בכלל.

ואני מניחה שיהיו עוד רגעים קשים יותר אפילו. אבל זה הדבר הטוב לעשות. לא סתם את מרגישה שם ביטחון. אחרי כל כך הרבה זמן שהיה מותר לך להזיק לעצמך, המצב הזה נפסק. זה קשה, אבל גם טוב כל כך. אני איתך.
 

קולדון

New member
לא קל.

את משתפת את המטפלים שלך ברגשות האלו? זו מציאות טריגרית, אבל כדי לקחת אותה למקום מחזק... את צריכה עזרה בלכור איך קרה שהחלטת להתאשפז, כמה את רוצה חיים יותר טובים בשביל עצמך... ו... שזה זמני. ככל שתשתפי יותר פעולה יהיה לך יותר קל, ותראי שהעולם לא נחרב עלייך, אלא שאת מתחזקת. זה תהליך והוא לא בהרף עין, אבל בסופו כן תרגישי יותר טוב עם עצמך, ודווקא במשקל יותר הגיוני ובריא. גם במילים שאת אומרת לעצמך. "השמנתי" זו מילה קשה. את אמורה להעלות במשקל. לא להיות שמנה. המטרה של האישפוז היא להביא אותך למצב בריא, לא להשמין אותך. כרגע את חולה מאוד וקשה לך לראות את זה ככה... אבליעזור לפתוח את הראש, כי בסופו של דבר, בצורה חיים שבה לא אוכלים, ונשארים "רזים" (רזים בצורה חולה. לא רזים בצורה נורמאלית ובריאה) אין מקום לחיים. אין מקום לאהבה עצמית אמיתית, אין מקום בעצם לכלום.. חוץ מלגוף שאולי כשאת בכזו רמה של סבל ושנאה עצמית את יכולה לאהוב אותו (או לא לשנוא אותו) רק כשהוא עור ועצמות... ואין לך מה לעשות איתו בעצם (לא לרקוד, לא להינות, לא לחיות...)
 
למעלה