אז זהו?

[פרפר נסתר]

אז זהו?

הפגישה עם הפסיכולוגית שבוע שעבר הייתה קטסטרופה. באמת. אין לי שום מילה אחרת לתאר את זה. בכיתי שם בטירוף, ולא הסכמתי בשום אופן לספר לה מה עובר עלי ביומיום. היא די התחמקה מכל מה שאמרתי לה על מה שהיא אמרה שבוע לפני כן. אני מרגישה שכל מה שאני אעשה אני לא אצליח איתה. אני חושבת על הדברים שאני עוברת בימים האחרונים, על חלומות די מטרידים- ואין לי שום טיפת רצון לספר לה. בכלל. זה נראה לי כל כך מלאכותי ומיותר. שבוע הבא אני יוצאת לחופש, וכשיתחילו הלימודים יכול להיות שאני לא אחזור. אני עוד לא יודעת. שבוע הבא אני נפגשת עם הפסיכיאטרית ונראה מה יהיה. אני לא רוצה יותר מדי. מספיק לי כרגע שהתרופות מאזנות אותי.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

תרופות זה אחלה.

אבל איזון אמיתי זה מבפנים. קשה לך איתה כי היא מציגה אג'נדה אחרת משלך? כי היא לא מקבלת אותך? כי את לא מרגישה אהובה ומכובדת שם מספיק? נראה לי כמו דברים מוצדקים. השאלה עד כמה אמרת אותם שם...

 

[פרפר נסתר]

הכל,

ניסיתי לדבר איתה על זה שבוע שעבר, אבל הרגשתי שאני נתקעת בקיר. כאילו, היא אמרה שזו זכותי להיפגע מהדברים הפוגעים שהיא אומרת, אבל היא מתכוונת לעזור לי ולא לפגוע בי. ואני מרגישה שכל פעם שאני מבקשת ממנה פידבק חיובי או אומרת לה שהיא פוגעת בי היא אומרת לי שאני אמורה לקחת את זה בצורה אחרת. ודי, אני לא יכולה עם זה יותר. יש לי דברים להגיד, אבל היא האחרונה שבא לי לדבר איתה.