אז זהו (ט)

[Wear Sunscreen]

אז זהו (ט)

מחר בבוקר אני חוזרת לבסיס. הבסיס... אני מרוצה מהתפקיד. זה מה שביקשתי בשיבוצים. ידעתי ששם הה"א תשלוט בי פחות וזאת בדיוק הבעיה- אני לא מצליחה לשלוט באוכל. זוללת כל הזמן, משמינה. משתגעת. אוף לא יודעת למה התחלתי לכתוב את ההודעה הזאת בכלל. אני סתם ממרמרת את עצמי עכשיו עוד יותר. מחר בבוקר אני חוזרת לבסיס. וכמו כל יום אני אגיד שזהו, היום אני לא אוכלת, או שאני אוכלת רק ירקות בארוחות. חושבת איך להסתיר את חוסר האכילה ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי זוללת. ביום שאחרי זה שוב חושבת להרעיב את עצמי וזוללת וכן הלאה... ומאמינה שיום אחד אני אצליח. אני אצליח ולא רק שאהיה מאלו שלא השמינו בצבא, אלא גם ירדו במשקל. אוף אני רוצה לרדת! אוף אוף אוף. שמנה מטומטמת, זה מה שאני

 

[כוכב זוהר בשמים]

קודם כל

במקום לחשוב לא לאכול ולצום ואולי זה מה שמביא לך את התקפי האכילה שאת מדברת אליהם (שאני לא יודעת אם זה בצורה אובייקטיבית או המחלה מראה לך שאת אוכלת המון), תחשבי איך לאכול מסודר כמה ארוחות ביום שאת צריכה ואלי זה יביא לך את האיזון (לנסות לא מפריע). אחלת לך שיהיה לך סדר עם האוכל ושתהני בבסיס. שבוע טוב

 

[limf]

האם את מטופלת במסגרת הצבא

באיזשהו אופן? האם המפקדים שלך או מישהו במסגרת הצבאית יודע על מצבך? אם לא - ממליצה לך ליידע את הגורמים המתאימים ולקבל טיפול במסגרת הצבא. כמו שכתבו פה לא פעם אפשר להיות מטופלים במסגרת הצבא ולשרת שירות מלא ומספק. ועוד משהו שכתבנו פה לא מעט הוא על הכוח של המילים. ברגע שאת מכנה את עצמך בשמות כמו שכינית את עצמך בהודעה, את בעצם מפנימה את זה וזה גורם לך להרגיש רע יותר. אז - אל.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

מותק.

אני לא יודעת מתי תראי את התגובה הזו, ואני מקווה שבזמן שיעבור עד שתגיעי לכאן שוב, לא תעשי לעצמך דברים עצובים מהסוג שאת קוראת לו "אני אוכלת רק ירקות בארוחות"- ושבמילים אחרות קוראים לו הרעבה עצמית. בכולופן, אשלח לך מסר עם קישור לשרשור הזה, שתוכלי לראות כשתגיעי את כל התגובות. את מתארת איך את רוצה לצום, ובמקום זה זוללת כמובן שאני לוקחת את המילה הזו בערבון מוגבל, הרי אי אפשר לדעת אם את אכן זוללת. לא בדקת את זה מול איש מקצוע, עד כמה שידוע לי, ואני מתארת לעצמי שהתפיסה שלך מהי אכילה נכונה ומהי זלילה היא לא ממש מדוייקת. יכול להיות שאת אוכלת פחות ממה שאת צריכה, ואת קוראת לזה זוללת. אבל גם אם נניח שאת אכן אוכלת מעל הממוצע- תחשבי על מה שהוביל אותך למצב הזה. לא, לא זה שאת שמנה מטומטמת [כמה כואב לקרוא את המילים האלו. שום דבר טוב לא יוצא לך מלכנות את עצמך כך, ואנחנו גם לא מוכנות שתקראי לעצמך שמנה מטומטמת פה. את לא, ולא מגיע לך.] אלא זה שהרעבת את הגוף שלך במשך זמן רב. הרעבת אותו, הפחדת אותו, הכנסת אותו למצוקה אדירה. כעת, הוא רוצה לאכול ולאגור אוכל, לשמור על עצמו. הוא מת מפחד. פעם מש"א אמרה לי, שבכל פעם שאני רק חושבת על להרעיב את עצמי- רק חושבת, אפילו לא מבצעת או מצמצמת, אני כבר קובעת את הבולמוס הבא. וזה נכון כל כך. הגוף שלך מורעב, הנשמה שלך מורעבת. הכל בסטרס נוראי, ששוב יגמר האוכל. ואז את באה ואומרת לעצמך- מחר אני לא אוכל. מחר שוב צום. וכל המערכות נכנסות שוב להיסטריה, ללחץ, לחרדה הקיומית ששוב אין אוכל, ששוב הוא נגמר. ומשם- מגיע הבולמוס הבא. את לא רוצה לזלול? את צריכה תפריט מאוזן, ואת צריכה לוותר על הצומות, על הקיצוצים, ועל המחשבות עליהם. מישהו בצבא יודע על המצב שלך? חשבת על טיפול בצבא?

שמרי על עצמך ילדה יקרה.