MichelleLev
New member
אז העניין הוא כזה.
הרי ידוע שגם אצל גברים וגם אצל אנשים צריך ליצור עניין, לפעמים עד כדי אדישות מסויימת בשביל להוביל לריגוש בצד השני.
אז אני לא כזאת, אני לא אדישה לאנשים שמעניינים אותי.
בת 21 ד"א, בפברואר מתחילה ללמוד, ובינתיים בבאסה של אחרי הפרידה.
אז הפעם היחידה עד לפני חודש וחצי שהתאהבתי היתה בגיל 17 בחבר הראשון, זה היה חזק ביותר בשבילי, והפרידה היתה לי קשה כי הוא פשוט בגד עם מישהי, ואחרי שגיליתי את זה הם נהיו זוג.
היתה לי תקופה לא קלה שבסופה יצאתי אמנם מחוזקת, אבל נהייתי הרבה יותר סגורה, הרבה יותר אדישה ופשוט לא חושפת את הרגשות שלי כלפי גברים אף פעם.
לפני תשעה חודשים עברה תקיפה מינית, שאמנם הכניסה אותי למצב קצת הלם, אבל יצאתי מהחרא הזה יחסית די מהר, זה לא הוריד אותי למטה בצורה דרסטית. חודש לפניה נפרדתי מהאקס השני שלי, שהיינו שנה ביחד אבל לא הצלחתי להתאהב בו כמו שהוא אוהב אותי. לא דיברתי על זה עם אף אחד חוץ ממנו, והוא פשוט לא נתן לי רגע מנוחה, ועשה לי סוג של תרפיה מינית שהחזירה אותי לקו הרגיל שלי.
אני מניחה שאני בחורה מושכת. מבחינה חיצונית ופנימית. מעולם לא היו חסרות לי אופציות לקשרים, העניין הוא שלא הצלחתי לפתח רגש לאף אחד מאז הקשר הראשון שלי.
אפשר לומר שאני די מבוקשת, [מצטערת על הפתיחות הנרקסיסטית במקצת.] אבל... העניין הוא כל המסיכות שלי. כמו שאמרתי קודם, אני סגורה, ואני לא מצליחה לתת לגבר את הרושם שהולך לו.
הרבה מהם אומרים לי שהם פשוט לא יודעים לקרוא אותי, ואין להם מושג מה עובר לי בראש, אם הם מתנהגים בסדר, או לא, או אם אני אוהבת את מה שקורה או שאני פה סתם לישיבה ידידותית על בירה, ומה לעזאזל קורה איתי?
ולי קשה לדבר על הדברים האלה פשוטם כמשמעם. אני עדיף לנשק את חבר שלי על פני לומר לו, "יש לי רגשות כלפיך".
אז לפני חודשיים הכרתי בחור דרך חברים של חברים, היה לנו התחברות טובה, והכל זרם טוב. בהתחלה הוא אמר את אותם המשפטים, שאני משגעת אותו, שאני אראה קצת רגש והוא לא מבין מה אני רוצה או לא רוצה ממנו. המשכנו בקשר, מבחינה מינית היה לי קצת קשה להפתח והוא לא לחץ, אני לחצתי על עצמי ליתר דיוק, רציתי כבר להעביר את הפעם הראשונה שאחרי זה בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. והכל היה בסדר,
הוא עומד לטוס לדרום אמריקה בעוד ארבעה חודשים ככה שידענו שהקשר יהיה זמני בלבד,
ולאט לאט, בפעם הראשונה מגיל שבע עשרה הצלחתי לאט לאט להתאהב, עד כמה שאפשר להתאהב בחודש, אבל זה הגיע חזק וכואב.
הוא ביקש ממני שאפתח בפניו, שאנסה באמת להיות אני. לאט לאט נהייתי פתוחה, דיברתי יותר, סיפרתי, הצליח לדבר על הרגשות שלי, על מה שמציק ועל מה שטוב לי, הייתי אני בלי כל האדישות.
הורדתי את כל המחסומים, נהייתי הכי פגיעה שיש, ואז.. הוא נפרד ממני. לא היה מוכן להלחם עליי אחרי ריב טיפשי שהיה לנו, פשוט החליט שהוא רוצה לחתוך ושזה לא עובד.
אני מרגישה כאילו שאני לא יכולה להפתח לאנשים, לא יכולה להראות להם מי אני באמת,
כי אז הם פשוט בורחים. כל מה שמעניין אותם זה לפצח את האדישות והסגירות שלי, זה האתגר הזה, שאני אפילו לא מתאמצת להציב,
ואז אחרי שהם מורידים ממני את כל המחסומים הם יכולים לברוח.
סתם רציתי לפרוק.
תודה.
הרי ידוע שגם אצל גברים וגם אצל אנשים צריך ליצור עניין, לפעמים עד כדי אדישות מסויימת בשביל להוביל לריגוש בצד השני.
אז אני לא כזאת, אני לא אדישה לאנשים שמעניינים אותי.
בת 21 ד"א, בפברואר מתחילה ללמוד, ובינתיים בבאסה של אחרי הפרידה.
אז הפעם היחידה עד לפני חודש וחצי שהתאהבתי היתה בגיל 17 בחבר הראשון, זה היה חזק ביותר בשבילי, והפרידה היתה לי קשה כי הוא פשוט בגד עם מישהי, ואחרי שגיליתי את זה הם נהיו זוג.
היתה לי תקופה לא קלה שבסופה יצאתי אמנם מחוזקת, אבל נהייתי הרבה יותר סגורה, הרבה יותר אדישה ופשוט לא חושפת את הרגשות שלי כלפי גברים אף פעם.
לפני תשעה חודשים עברה תקיפה מינית, שאמנם הכניסה אותי למצב קצת הלם, אבל יצאתי מהחרא הזה יחסית די מהר, זה לא הוריד אותי למטה בצורה דרסטית. חודש לפניה נפרדתי מהאקס השני שלי, שהיינו שנה ביחד אבל לא הצלחתי להתאהב בו כמו שהוא אוהב אותי. לא דיברתי על זה עם אף אחד חוץ ממנו, והוא פשוט לא נתן לי רגע מנוחה, ועשה לי סוג של תרפיה מינית שהחזירה אותי לקו הרגיל שלי.
אני מניחה שאני בחורה מושכת. מבחינה חיצונית ופנימית. מעולם לא היו חסרות לי אופציות לקשרים, העניין הוא שלא הצלחתי לפתח רגש לאף אחד מאז הקשר הראשון שלי.
אפשר לומר שאני די מבוקשת, [מצטערת על הפתיחות הנרקסיסטית במקצת.] אבל... העניין הוא כל המסיכות שלי. כמו שאמרתי קודם, אני סגורה, ואני לא מצליחה לתת לגבר את הרושם שהולך לו.
הרבה מהם אומרים לי שהם פשוט לא יודעים לקרוא אותי, ואין להם מושג מה עובר לי בראש, אם הם מתנהגים בסדר, או לא, או אם אני אוהבת את מה שקורה או שאני פה סתם לישיבה ידידותית על בירה, ומה לעזאזל קורה איתי?
ולי קשה לדבר על הדברים האלה פשוטם כמשמעם. אני עדיף לנשק את חבר שלי על פני לומר לו, "יש לי רגשות כלפיך".
אז לפני חודשיים הכרתי בחור דרך חברים של חברים, היה לנו התחברות טובה, והכל זרם טוב. בהתחלה הוא אמר את אותם המשפטים, שאני משגעת אותו, שאני אראה קצת רגש והוא לא מבין מה אני רוצה או לא רוצה ממנו. המשכנו בקשר, מבחינה מינית היה לי קצת קשה להפתח והוא לא לחץ, אני לחצתי על עצמי ליתר דיוק, רציתי כבר להעביר את הפעם הראשונה שאחרי זה בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגלת. והכל היה בסדר,
הוא עומד לטוס לדרום אמריקה בעוד ארבעה חודשים ככה שידענו שהקשר יהיה זמני בלבד,
ולאט לאט, בפעם הראשונה מגיל שבע עשרה הצלחתי לאט לאט להתאהב, עד כמה שאפשר להתאהב בחודש, אבל זה הגיע חזק וכואב.
הוא ביקש ממני שאפתח בפניו, שאנסה באמת להיות אני. לאט לאט נהייתי פתוחה, דיברתי יותר, סיפרתי, הצליח לדבר על הרגשות שלי, על מה שמציק ועל מה שטוב לי, הייתי אני בלי כל האדישות.
הורדתי את כל המחסומים, נהייתי הכי פגיעה שיש, ואז.. הוא נפרד ממני. לא היה מוכן להלחם עליי אחרי ריב טיפשי שהיה לנו, פשוט החליט שהוא רוצה לחתוך ושזה לא עובד.
אני מרגישה כאילו שאני לא יכולה להפתח לאנשים, לא יכולה להראות להם מי אני באמת,
כי אז הם פשוט בורחים. כל מה שמעניין אותם זה לפצח את האדישות והסגירות שלי, זה האתגר הזה, שאני אפילו לא מתאמצת להציב,
ואז אחרי שהם מורידים ממני את כל המחסומים הם יכולים לברוח.
סתם רציתי לפרוק.
תודה.
