אז הנה אני בבית...
ולא יודעת אם
או
אושפזתי אתמול, כפי המתוכנן, אחרי שבוע של פחד ולחץ נוראיים (אתן בטח זוכרות את שרשורי הפחד האחרונים שלי). ביום האשפוז לחץ הדם שלי עמד לאורך כל היממה על 157/99 כמובן מהלחץ והפחד שהייתי שרוייה בו. שתיתי את הסופודקס המזעזע הזה, הייתי בצום משעות הבוקר, כי פחדתי לאכול למרות שיכולתי לאכול עד הערב ואח"כ כמובן ביליתי הרבה בשירותים. והפחד... או הפחד.. בלילה הצלחתי להרדם קצת רק בעזרת כדור שינה וגם איתו התעוררתי מידי פעם. ובבוקר התעוררתי שוב ב5 בבוקר עם לחץ דם גבוה, דופק מהיר ותחושת פחד נוראית. וכל זה בשביל מה
כדי שבשעה אחת בצהריים יגידו לי שהניתוח מבוטל ושאני משוחררת הביתה
. מזל שהייתי כבר תחת השפעת וואליום כי אם לא, לא יודעת מה הייתי עושה. הייתי אמורה להיות מנותחת שניה, הניתוח הראשון התארך עד לשעות אחה"צ ולכן ביטלו את הניתוח שלי. כמובן שכולם התנצלו: סוריאנו, משיח ועוד מס' רופאים, ואני בהחלט מבינה שאחרי כל כך הרבה שעות אין להם כבר כוח, וגם לא הייתי רוצה שינתחו אותי כשהם לא ערניים ב- 100%. אבל בכל זאת, כל הסיוט הנוראי הזה שעברתי וחשבתי שבשעה זו אני כבר אהיה אחרי... הכל היה לחינם... ואצטרך שוב לחוות את הכל מחדש. עכשיו אני מחכה לטלפון בו יודיעו לי על תור חודש ומקווה שהתור יהיה קרוב ולא ידחה בהרבה. מייקי המאוכזבת וה
ולא יודעת אם