איך מגיעים למצב הזה?
יש לי תשובה כאורך הגלות, ועדיין זה לא יהיה מספק (ואולי גם הגלות לא היתה מספיק ארוכה. לעולם לא נדע...). קודם כל, כנראה בסוף לא תהיה לי ברירה אלא לתרגם את כל SUBCOMA, ולא רק את המאמר הקצרצר הזה. בינתיים, אני יכול קודם כל להפנות לבולו´בולו. לבולו´בולו יש כמה יתרונות: הוא קצר, משעשע. זה גם ספר קלאסי וחשוב, וזהו חזון כמעט סופי - מעין אופק מדיני (ללא מדינה וללא כסף). מצד שני - יש בו כמה דברים בעייתיים שיכולים לגרום ללא מעט ויכוחים, דיונים ומריבות - וזו בעצם אחת המטרות של בולו´בולו: שנתחיל לריב על הדברים הנכונים. אחרי בולו´בולו נוצר גל של רעיונות מעשיים יותר, זמניים, שיכולים לאפשר את המעבר לבולו´בולו: כך למשל הספר TAZ ("אזורים אוטונומיים זמניים") של חכים ביי, הטוען שניתן לראות ב-TAZ שלב מעבר לקראת בולו´בולו. גם המאמר הזה של PM, הוא תוכנית זמנית כזאת, אם כי פחות מטורפת ומשעשעת (כלומר: לגמרי רצינית) - ממש לא חלומות באספמיה. בגדול, בולו´בולו מורכב מהחלק השני, הכיפי יותר, שהוא החזון של בולו´בולו (שיטה של קהילות של כ-500 אנשים, שהמטרה שלה היא שנעבוד כמה שפחות). אבל קיים גם החלק הראשון, שדן במצב הנוכחי (קצת לא עדכני, אבל עדיין מאוד רלוונטי) ומציע דרכי פעולה. בגדול, מה שצריך זה קודם כל תקשורת טובה (כמו הפורום הזה) בין אנשים ששותפים לתחושה שהשיטה הקיימת לא עונה על הצרכים שלהם (הטיעונים של PM מאוד משכנעים). אז מתברר, בסופו של דבר, שהשיטה אינה כל-כך חזקה כמו שנראה. היא די חורקת בעצם. היא מנסה לפצל בין אנשים ובין קבוצות, ליצור ביניהם תחושה של תחרות (על משאבים, על מקומות עבודה). אבל כל כמה דקות נוצר רגע היסטורי של הכרעה - אפשר לשתף פעולה, ואפשר לפעול באופן עצמאי. כל פעולה שאינה עצמאית עולה במחיר של שיעבוד לחוקים של המדינה ושל הכסף. ברגע שיהיו מספיק אנשים ומספיק ביטחון לא לשתף פעולה, יתברר בעצם שלשיטה הקיימת אין בעצם מה לעשות נגד זה. שתי דוגמאות, קצת מקוצרות ופשטניות אולי: 1. ארגנטינה (אם קראתם את מה שכתבתי על הנושא ב"עלון מזל"- אתם יכולים לדלג ישר לדוגמה השנייה) - רוב הפועלים הזרים של ארה"ב ואירופה בכלל לא חיים באירופה, ואפילו אין להם זכות לדרוך עליה, אלא הם מייצרים במחירי ניצול מוצרים עבור האזורים העשירים. מנהיגים באירופה ובארה"ב מבטיחים זכויות סוציאליות, שירותי רווחה ובריאות רק לבוחרים שלהם - כלומר לא לכל הפועלים מחוץ למערב שאין להם בכלל זכות הצבעה בארה"ב או באירופה. במקום לתת לעולם השלישי את מה שמגיע לו עבור העבודה שלו, המדינות העשירות מעדיפות לתת "סיוע" (אף פעם לא מספיק), כלומר להצטייר כנדיבות גדולות, וכמובן להתנות את העזרה שלהן בקבלת שליטה נוספת על ניהול האזורים האלה ועל עלויות העבודה שם. כשהכלכלה הארגנטינית התמוטטה בסוף 2001 בגלל חוב חיצוני לאותם גורמים "טובי לב" (הבנק העולמי, קרן המטבע), היה רגע מסוים שבו ארגנטינה היתה יכולה לומר שהיא מצפצפת עליהם, לא מבקשת אשראי בפעם המיליון, אלא "מוחקת" לעצמה את החוב (שיסודו בעוול) ומשחררת סוף סוף את האנשים ואץ המשאבים לצורך אספקה עצמית. זה צעד מפחיד - ארגנטינה יכולה להסתכן בחרם, אולי אפילו נאט"ו או הסי-איי-אי היו מוצאת עילה להתקיף אותה או "לארגן" בחשאי הפיכה צבאית שם (כמו שקרה שם בשנות ה-70). אבל מצד שני, עוד טיפה ביטחון, תעוזה, וגיבוי מאנשים בכל העולם - והמערכת העולמית לא היתה יכולה לעשות כלום נגד זה. סביר יותר להניח שעוד מדינות (אורוגוואי, קולומביה, רואנדה, צ´ילה, אולי אפילו ברזיל) היו הולכות בעקבותיה - ואז המערכת העולמית באמת לא היתה יכולה לעשות כלום נגד זה, והיתה מוכרחה לפנות מקום ליוזמות עצמאיות (אין יותר עבדות או חומרי גלם זולים שאפשר לעשות מהם הון). בשביל זה דרך החשיבה צריכה להשתנות באופן עמוק, צריכה להיות תקשורת אלטרנטיבית טובה, וצריך להיות אמון וביטחון שזה אפשרי. בפעם הזאת רבים בארגנטינה פוחדים מצעד כזה (גם הרבה תומכים - כנראה יותר מרבע מהאוכלוסיה). אפשר להבין את הפחד, ולמעשה, כל יום שעובר הופך אותו למוצדק יותר ויותר. אבל יגיע רגע היסטורי שבו ההכרעה תיעשה באופן שונה, וזה לא חייב להיות כל-כך רחוק. 2. הומואים - גם בנושא של זכויות הומואים, למשל, יש כיום רגעי הכרעה רבים. הומואים היו יכולים להתארגן באופן אוטונומי ומנותק מן המדינה (מוסדות של סיוע הדדי, קהילתי, קופת עזר משותפת - אפילו פרטית-קפיטליסטית). במקום זה, בתור קבוצה שמופלית עדיין לרעה בתחומים מסוימים, הם מעדיפים לשתף עם המדינה פעולה, והמדינה שמחה לשתף איתם פעולה בחזרה (גם - לא יותר מדי, כדי שעדיין יזדקקו לדברים). כך הרבה הומואים חוגגים על כל הכרה של המדינה בזוגיות, בזכויות פנסיה לבני זוג וכו´ - ובעצם מאבדים את ההזדמנות שלהם לנהל את נושאי הפנסיה בלי הפיקוח של המדינה (קרנות אוטונומיות וכדו´). כך במקום שזוג הומואים ישמור כסף בצד מתחת למזרון או בצנצנת על השידה (או מקום יותר בטוח), הם נותנים את הכסף לבנקאות שבפיקוח המדינה ובעלי ההון - כלומר שמחים לשתף פעולה עם המערכת. גם כאן - אפשר להבין את הפחדים (לא רק שיגנבו את הצנצנת, אלא גם עוד פחדים, ואולי גם חוסר מודעות לשיעבוד מרוב ההתרגשות מהישגים), אבל כל עוד כקבוצה הם דואגים לאינטרס של עצמם, הם יכולים רק לזכות בהישגים שמשעבדים אותם לחסדים ול"טוב הלב" של בעלי ההון. הזכות להתקיים פיסית היא כמו הזכות לנשום אוויר. אם המדינה היתה מחליטה שאנחנו צריכים לשלם עבור האוויר, או שלאנשים מסוימים אין זכות לנשום - האם היינו חוגגים את זה שסוף סוף למגזר כלשהו באוכלוסיה מרשים לנשום? זהו. אז בגדול זה לא בדיוק עונה על השאלה מה אתה צריך לעשות עכשיו. נתחיל מזה שנהיה מודעים לכך שיכול להיות אחרת (ג´ון לנון ב-Imagine אמר "it isn´t hard to do", אבל אני לא בטוח שזה כל-כך קל לדמיין שעולם אחר אפשרי), ואז להתחיל לשים לב לרגעי ההכרעה הקטנים האלה ולשאול את עצמך: יש לי מספיק ביטחון? יש לי מספיק אנשים שישתפו איתי פעולה? האם אני עדיין מפחד? ממה? מה יכולים לעשות לי? למה לא הפעם? יאיר כמובן: מה שכתבתי על זכרים נכון גם לגבי נקבות וכו´. מה שכתבתי על ארגנטינים נכון גם לגבי הודים וכו´. מה שכתבתי על הומואים נכון גם לגבי סטרייטים, טרנסג´נדרים, לסביות וכו´. מה שכתבתי לגביך נכון גם לגביי וכו´...
