אז גם אני ילדתי....
למרות שהצטיינתי בלהיות שותפה סמויה, אחרוג ממנהגי כיוון שתמיד ניתן להחכים מניסיונם של אחרים....
אז ככה: התל"מ המיועד היה 18.12 אבל כבר ב- 29.11 התחלתי להרגיש כאבי מחזור חזקים שהלכו ותפסו גם את הגב התחתון. ככל אמא היסטרית לעתיד, קפצתי לבי"ח מאיר ושם התבשרתי כי ישנה מחיקה של 60% ופתיחה של ס"מ. כמובן שבאותו לילה הרגשתי מעיין צירים שבאים והולכים מהגב התחתון לבטן וכבר במוצאי שבת בסביבות 23:00, וזאת לאחר שתיזמנתי צירים (?) שאורכם כדקה, הגענו שוב למאיר. ישר חוברתי למוניטור כשאני עדיין חיה באשליה שזו בדיקה שגרתית אך נאמר לי שאני בפתיחה של 3 וישנה התאמה בין הופעת ציר לירידה בדופק העובר. העובדה הזו שלחה אותי ישר לחדר יולדות, מחוברת למוניטור.
אני חייבת לציין כי המיילדות שליוו אותי היו נפלאות, המרדים הגיע לא אחרי הרבה זמן ואגב היה מאוד אדיב. אם הדבר היה תלוי בי, הייתי ממשיכה לסבול עוד קצת לפני קבלת האפידורל אך הוסבר לי כי מאחר והילד נמצא בסוג של מצוקה עליהם לבקוע את שק מי- השפיר לבצע סוג של שטיפה להסרת הלחץ ממנו (פחות פולשני)- ומאחר והליך כזה אינו מן הנעימים, עדיף שאני אקח אפידורל.
אז אחרי קבלת האפידורל וביקוע השק, די התייבשתי כי חיכינו לפתיחה המלאה. תוך כדי הוסיפו לי זרז ( שאותו הילדון לא כל כך חיבב), מסיכת חמצן, ומאוחר יותר עוד זריקת אפידורל ששיתקה לי הפטמות אפילו כך ששכבתי כמו שק תפוחי אדמה על המיטה. נו מילא....
בסביבות 10:00 הגיעה הפתיחה המיוחלת והמיילדת שהספיקה להתחלף הודיעה לי שהגיע הזמן. אז הלידה התחילה ככל לידה רגילה, תיזמון לחיצות עם צירים ( בלי להרגיש כלום, סוג של חסרון...), לאחר כמה דקות קצרות המוניטור הראה ירידה חדה בדופק העובר, דבר שגרם לצוות רפואי שלם להגיע לחדר והתחיל לבצע וואקום. אז רופאה אחת ישבה מולי, עוד אחת לחצה על הבטן, אמא שלי החזיקה רגל ואחת מהצוות החזיקה את השנייה ובעלי עודד מהצד. שילוב של לחיצות ווואקום הוציא את אוריה לבסוף ב- 10:43 כשחבל הטבור כרוך סביבו פעמיים ולאחר ששתה מים מקוניאליים. בשל מצבו, לא נתנו לו לבכות על מנת שלא יווצר זיהום בריאות והבהילו אותו להנשמה. כשדקה שתיים אח"כ הוא הוחזר לחדר- הלידה על מנת שאוכל לראותו. אוריה בני הבכור נולד ב- 2.12.12 במשקל 2.500 שבוע 37+4. סיכום דוח הפציעות אצלי- כמובן שישנו חיתוך אחד וכאבים בעצם זנב, אני עדיין בתהליכי החלמה, כבר לא מתדלקת אופטלגין ומתה לחזור לעשות ספורט. אני חייבת לציין לטובה את הצוות הרפואי שעזר לי כי הם תיקתקו עבודה חבל על הזמן והיו אדיבים מאוד. ותודה לכן בנות, על העצות, ההגיגים והשיתוף..... ואני חייבת לומר, אמנם צירים הם דבר כואב ועדיין לא חוויתי צירי- לחץ אבל נראה לי שכאב שיניים זה הרבה יותר גרוע
למרות שהצטיינתי בלהיות שותפה סמויה, אחרוג ממנהגי כיוון שתמיד ניתן להחכים מניסיונם של אחרים....
אז ככה: התל"מ המיועד היה 18.12 אבל כבר ב- 29.11 התחלתי להרגיש כאבי מחזור חזקים שהלכו ותפסו גם את הגב התחתון. ככל אמא היסטרית לעתיד, קפצתי לבי"ח מאיר ושם התבשרתי כי ישנה מחיקה של 60% ופתיחה של ס"מ. כמובן שבאותו לילה הרגשתי מעיין צירים שבאים והולכים מהגב התחתון לבטן וכבר במוצאי שבת בסביבות 23:00, וזאת לאחר שתיזמנתי צירים (?) שאורכם כדקה, הגענו שוב למאיר. ישר חוברתי למוניטור כשאני עדיין חיה באשליה שזו בדיקה שגרתית אך נאמר לי שאני בפתיחה של 3 וישנה התאמה בין הופעת ציר לירידה בדופק העובר. העובדה הזו שלחה אותי ישר לחדר יולדות, מחוברת למוניטור.
אני חייבת לציין כי המיילדות שליוו אותי היו נפלאות, המרדים הגיע לא אחרי הרבה זמן ואגב היה מאוד אדיב. אם הדבר היה תלוי בי, הייתי ממשיכה לסבול עוד קצת לפני קבלת האפידורל אך הוסבר לי כי מאחר והילד נמצא בסוג של מצוקה עליהם לבקוע את שק מי- השפיר לבצע סוג של שטיפה להסרת הלחץ ממנו (פחות פולשני)- ומאחר והליך כזה אינו מן הנעימים, עדיף שאני אקח אפידורל.
אז אחרי קבלת האפידורל וביקוע השק, די התייבשתי כי חיכינו לפתיחה המלאה. תוך כדי הוסיפו לי זרז ( שאותו הילדון לא כל כך חיבב), מסיכת חמצן, ומאוחר יותר עוד זריקת אפידורל ששיתקה לי הפטמות אפילו כך ששכבתי כמו שק תפוחי אדמה על המיטה. נו מילא....
בסביבות 10:00 הגיעה הפתיחה המיוחלת והמיילדת שהספיקה להתחלף הודיעה לי שהגיע הזמן. אז הלידה התחילה ככל לידה רגילה, תיזמון לחיצות עם צירים ( בלי להרגיש כלום, סוג של חסרון...), לאחר כמה דקות קצרות המוניטור הראה ירידה חדה בדופק העובר, דבר שגרם לצוות רפואי שלם להגיע לחדר והתחיל לבצע וואקום. אז רופאה אחת ישבה מולי, עוד אחת לחצה על הבטן, אמא שלי החזיקה רגל ואחת מהצוות החזיקה את השנייה ובעלי עודד מהצד. שילוב של לחיצות ווואקום הוציא את אוריה לבסוף ב- 10:43 כשחבל הטבור כרוך סביבו פעמיים ולאחר ששתה מים מקוניאליים. בשל מצבו, לא נתנו לו לבכות על מנת שלא יווצר זיהום בריאות והבהילו אותו להנשמה. כשדקה שתיים אח"כ הוא הוחזר לחדר- הלידה על מנת שאוכל לראותו. אוריה בני הבכור נולד ב- 2.12.12 במשקל 2.500 שבוע 37+4. סיכום דוח הפציעות אצלי- כמובן שישנו חיתוך אחד וכאבים בעצם זנב, אני עדיין בתהליכי החלמה, כבר לא מתדלקת אופטלגין ומתה לחזור לעשות ספורט. אני חייבת לציין לטובה את הצוות הרפואי שעזר לי כי הם תיקתקו עבודה חבל על הזמן והיו אדיבים מאוד. ותודה לכן בנות, על העצות, ההגיגים והשיתוף..... ואני חייבת לומר, אמנם צירים הם דבר כואב ועדיין לא חוויתי צירי- לחץ אבל נראה לי שכאב שיניים זה הרבה יותר גרוע
