אז אני בישראל.
הסתובבתי בבית בלי מנוחה, מחפש מה לעשות ועצבני על הכל. בעלי המתוק הושיב אותי לידו, חיבק אותי ושלח אותי לארוז תיק בזמן שהוא מזמין לי מונית לשדה התעופה. הגעתי לטיסה ברגע האחרון וישנתי כל הדרך כמו מת. אני בבית של אחותי, מחכה שהדוד יתחמם כדי להתקלח ולצאת לבית החולים. היא לא רוצה לבוא איתי ואני לא מתווכח איתה. אני לא בטוח שאני רוצה לבוא איתי... אבל אני זוכר את אבא שלנו כמו שהוא היה כשהייתי ילד קטן, לפני שהוא אבד את אמא שלי ונשבר לרסיסים. וכבר שנים שלא חשבתי על איך שהוא היה כשהייתי הילד הקטן שלו, ואיך העולם היה נראה בטוח ונםלא כשהוא היה מרכיב אותי על הכתפיים שלו. איך למרות שהייתי הרביעי (והילד של אמא בכל מובן) היתה לו הסבלנות ללמד אותי דברים, להציל אותי כשהאחים הגדולים שלי היו משחקים איתי יותר מדי בפראות, ולדאוג שלא ידרכו עלי, יקפחו אותי או יסנג'רו אותי יותר מדי. אחרי שאמא שלי מתה הוא השתנה. אבל הוא אהב אותה מאד והם היו ביחד לא מעט זמן. היום, אחרי שכמעט אבדתי את בעלי האהוב, אני יכול להבין אותו יותר. הוא היה יותר צעיר ממני היום ונשאר עם חמישה יתומים, הצעירה בהם תינוקת בת שלושה ימים. הוא נעשה איש אחר ועלה במהירות על המסלול להפוך להיות האיש שהשליך מחייו כל כך בקלות אותי ואת אחותי. אבל אני מבין היום שגם אני ויתרתי עליו ולא רק הוא עלי. שאם אמא שלי היתה בחיים הייתי נלחם על האהבה וההכרה שלו ולא קם והולך (טוב, מפונה באמבולנס והולך). אבל היה לי יותר קל לברוח, וזה מה שאני עושה מאז כל הזמן. אבל אני לא רוצה לעשות את זה יותר. ואני יודע שלא תהיה לי הזדמנות אחרת.
הסתובבתי בבית בלי מנוחה, מחפש מה לעשות ועצבני על הכל. בעלי המתוק הושיב אותי לידו, חיבק אותי ושלח אותי לארוז תיק בזמן שהוא מזמין לי מונית לשדה התעופה. הגעתי לטיסה ברגע האחרון וישנתי כל הדרך כמו מת. אני בבית של אחותי, מחכה שהדוד יתחמם כדי להתקלח ולצאת לבית החולים. היא לא רוצה לבוא איתי ואני לא מתווכח איתה. אני לא בטוח שאני רוצה לבוא איתי... אבל אני זוכר את אבא שלנו כמו שהוא היה כשהייתי ילד קטן, לפני שהוא אבד את אמא שלי ונשבר לרסיסים. וכבר שנים שלא חשבתי על איך שהוא היה כשהייתי הילד הקטן שלו, ואיך העולם היה נראה בטוח ונםלא כשהוא היה מרכיב אותי על הכתפיים שלו. איך למרות שהייתי הרביעי (והילד של אמא בכל מובן) היתה לו הסבלנות ללמד אותי דברים, להציל אותי כשהאחים הגדולים שלי היו משחקים איתי יותר מדי בפראות, ולדאוג שלא ידרכו עלי, יקפחו אותי או יסנג'רו אותי יותר מדי. אחרי שאמא שלי מתה הוא השתנה. אבל הוא אהב אותה מאד והם היו ביחד לא מעט זמן. היום, אחרי שכמעט אבדתי את בעלי האהוב, אני יכול להבין אותו יותר. הוא היה יותר צעיר ממני היום ונשאר עם חמישה יתומים, הצעירה בהם תינוקת בת שלושה ימים. הוא נעשה איש אחר ועלה במהירות על המסלול להפוך להיות האיש שהשליך מחייו כל כך בקלות אותי ואת אחותי. אבל אני מבין היום שגם אני ויתרתי עליו ולא רק הוא עלי. שאם אמא שלי היתה בחיים הייתי נלחם על האהבה וההכרה שלו ולא קם והולך (טוב, מפונה באמבולנס והולך). אבל היה לי יותר קל לברוח, וזה מה שאני עושה מאז כל הזמן. אבל אני לא רוצה לעשות את זה יותר. ואני יודע שלא תהיה לי הזדמנות אחרת.