אז איפה הייתם

noa128

New member
אז איפה הייתם

במוצאי שבת 4 בנובמבר 1995 בשעה 21:50 בערב ? אני אתחיל: בבית, לבד, שני הגוזלים ישנים. הבכור בן כמעט 3 , הנסיכה בת 10 חודשים. האיש עבד.בתוך ההלם הגדול התקשרתי להוריי, שאלתי אם הם רואים ערוץ 2 . הם אמרו שכן. שמעתי את ההלם בקולו של אבי ז"ל. ואז האיש שלי התקשר, ובקול מבוהל אמר- "תסגרי את כל החלונות והתריסים. זה מישהו מהשכונה שלנו, אי אפשר לדעת מה יהיה עכשיו". בבוקר, אחרי לילה בלי שינה, לקחתי את הגוזלים למעון. הרחוב היה חסום. משטרה והמונים "לאן את? תסעי מסביב". וכשהגעתי אומרת לי מנהלת המעון - "מה, לא שמעת? זה הבן של גאולה, מכאן, השכנה מלמטה"...
 
רואים שהיית נסערת. הייתי בבית, רואה

את קרוקודייל דנדי עם עביבה. פתאום מבזק. נשארים ערים עד הבוקר. נדחפת קלטת לוידאו להנצחה, למחרת גם עיתונים והכל לתיק שחור לדראון עולם יחד עם מגדלי התאומים.
 

kisslali

New member
אני דוקא זוכרת שהיה סרט אחר

שהופרע באמצע ע"י מהדורת חדשות, ישבנו ואני וההוא הקודם מרעננה. זהו. ללי
 

גריפון

New member
לילה קודר

גרתי אז בשיכון שביב, שכונה סמוכה לנוה עמל בהרצליה. גרושתי צילצלה ושאלה אם אני רואה טלויזיה. יצאתי אחר כך לרחוב ולא ידעתי מה אני עושה כעת עם עצמי. עוד לא היה כאב, יאוש, געגועים. רק הלם. נסעתי לבית של בן הכלבה, ברח' בורוכוב. ניידת אחת והרבה אנשים עמדו על המדרכה ועל הכביש. זיהיתי מיד את הבית: לקחתי לשם את ביתי כמב שבועות לפני כן, בהמלצת הגננת שלה, ל"חוג כף והעשרה". הגננת נראתה לי משונה קצת, עם כל ההתלהבות הקולנית וההיסטרית מהילדה והחיבוקים והנשיקות והליטופים. לא חזרנו לשם. לפחות זה. עכשו עמדנו בשקט והבטנו בבית. קן הצפעונים. פה גר קין. הרבה מהאיזור, ולאט לאט החלו להגיע גם מהעיר. כולם עמדו וזרקו מבטים זהירים זה בזה ואיש לא אמר מילה. רק בחור תימני רזה אחד התגנב אל הניידת שעמדה שם וכופף לה את האנטנה. רבין כל כך הזכיר לי את אבי.
 

פּרפרית

New member
כל מה שאני זוכרת זה הלם, אלם

ואז יאוש גדול, נוראי... ומאז התחושה הזאת לא עוזבת אותי, ומאז אני פחות מעורה במה שקורה כאן, חיה בבועה שלי, מידי פעם מציצה החוצה להזדעזע מחדש ומיד סוגרת הכל שוב... עם הרצח המתועב הזה איבדתי משהו שהיה טבוע בי כילידת המקום.
 

datnyc

New member
הייתי בעבודה

ואני זוכר שכהתחילו הדיווחים הראשונים לזרום, התבלטנו אני והבחור שעבד איתי אם להמשיל לעבוד, כי בטח לא קרה כלום ותיכף תצא הודעת הרגעה. זוכרים את ה"סרק, סרק, סרק"? ואז הביפר שלו התחיל לצפצף כמו משוגע, והתחילה ההתרוצצות הגדולה, ומהנקודה הזו, עבדנו על אוטומט, עושים את מה שצריך בשיא היעילות אבל בשקט, בשקט. שבוע שלם הסתובבנו אילמים.
 

לורליי43

New member
גם אני הרגשתי ככה, אחרי שהצלחתי

לקלוט מה קרה. בהתחלה הבנתי מה קרה, אבל לא קלטתי. במסגרת התוכניות בטלויזיה (שלשום), אמר אחד מהפסיכולוגים שאיישו את התוכנית, שבנוסף להלם מעצם הרצח, היו אנשים שהרגישו שלקחו להם את המדינה שוב , אחרי שהיא "נלקחה" להם פעם אחת ב-1977. כשרבין נבחר זה היה כאילו חזרו לשפיות, לתקווה- והנה התקווה נעלמה שוב.
 

לורליי43

New member
היינו בבית, ראינו טלויזיה

ואז מה שהראו בנוגע לרצח- "הרגיש" כמו סרט, פשוט לא נראה מציאותי. מה זה עושה, להכיר את המשפחה של הרוצח? זה בטח עוד יותר נורא.
 

datnyc

New member
אתמול הייתי בסופר

קניות אחרונות לפני שבת, בקופה ליד האבא של הרוצח, עם קניות לשבת, עומד ומדבר עם הקופאית, צחק איתה על משהו, לא שמעתי בדיוק מה. יום אחרי "יום הזיכרון ליצחק רבין", אחרי כל תוכניות הטלוויזיה והסרטים והדיונים שהוקדשו לטלטלה שעברה אותנו. והנה כלום, אין שום יחס שונה, אחר, אתם יודעים מה אפילו מתנכר, לאביו של הרוצח, ואל תטעו, כולם מכירים אותו. זהו... יצאתי עם תחושת מיאוס מהסופר.
 

לורליי43

New member
ואם תשאל אותם, הם בטח לא יבינו מה

הבעיה. בטח יהיו מלא תרוצים למה זה בסדר.
 

קורנית

New member
הייתי שם

אבל ממש שם, מהצד השני של אבן גבירול, בקו ישר עם המדרגות הארורות האלה, עולה לאוטובוס שלקח אותנו למגרשי החניה של...גני התערוכה, נדמה לי, היכן שחיכו ההסעות הביתה. אני ושני בני, "שועלי הפגנות" ותיקים. הבכור בן 11, הצעיר בן 9. עם נוהל הפגנות מוכר ומאורגן, הכולל מה לעשות אם הולכים לאמא לאיבוד, ומה לעשות אם יש מהומה, ומה לעשות אם ואם... רק שלא היה צורך בכל זה באותו ערב, כי היתה אווירה כלכך נינוחה בכיכר. את היריות לא שמענו, כמובן. היה כלכך הרבה רעש של תנועה ורמקולים. עלינו על האוטובוס, ושמענו, כבר בדרך לגני התערוכה, אמבולאנס ועוד אחד, וחשבנו שבגלל הדוחק והצפיפות... ולא דאגנו בכלל. רק במגרש החניה הגדול התחילו אנשים לדבר... והאוטובוס התעכב, והתעכב עוד... והרדיו דלק.. ובדרך, הראש של הקטן על ברכי, שמענו את איתן הבר. כופפתי את ראשי, שאנשים לא יראו את הדמעות. אבל הן זלגו וזלגו והעירו את הבן, ובשקט ההלום ששרר אז באוטובוס נאלצתי להסביר, שוב ושוב, שמה שהיה לא יהיה עוד.
 
למעלה