אז איך מפסיקים את

[לונה..]

אז איך מפסיקים את

הכאב? כשאני חושבת על זה, אני מוקפת בזכרונות ממנה. אני מוקפת במחשבות עליה, וכל דבר כמעט מזכיר לי אותה.. וזה לא שהיתה לי ממש תקשורת רצינית איתה.. אז למה כל כך כואב לי? ואם יש לי דברים שמזכירים לי אותה... למה כשאני מסתכלת בתמונות הכל נראה כרגיל, ואני זוכרת מצויין מתי התמונה צולמה, וכו´, וכאשר אני מנסה להזכר בכוחות עצמי, ללא תמונות, אני נתקלת במין זיכרון מעומעם, תמונה מטושטשת? ואם אני לא אוכל לשכוח, וגם לזכור לא כל כך הולך לי.. וגם לבכות לא ממש.. אז איך אני אוכל להפסיק את הכאב?? דיברתי עם חברה על אחת מקלטות הילדים שהיו לי בעבר ולפתע נזכרתי ביום שהיא חזרה עם הקלטת מהחנות... וזה המשיך לעוד מקרים דומים... ותוך כדי הכתיבה, אני אפילו חושבת על היום הראשון שלי בגן, ועל איך שהיא הקליטה לי סרטים מצויירים.. והביאה לי בובת טרול מחו"ל... החיוך הרחב, שחושף את השיניים הלבנות,והעיניים.. המבט החולמני ויחד עם זאת חודר כל כך.. אני לא יודעת למה כתבתי את כל זה בכלל.. יום טוב לכולם

 

[BooBee]

לונה ../images/Emo29.gif

הכאב חולף לו לבד, מעצמו, אין מה להלחם בו, הוא חלק ממך כמו שהוא חלק ממני ומכל אחד שאי פעם איבד איש קרוב ואהוב. הוא בעצם לא חולף, הוא פשוט פחות כואב ולוחץ לנו על הבלוטות של הרגש, אני חושבת. לומדים לחיות איתו, לקבל אותו, להפוך אותו לחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. הגעגועים האלה... אוי, כמה געגועים, אה? את לעולם לא תשכחי, ואת תמיד תזכרי, וזה תמיד קופץ ברגעים שאנחנו הכי לא מוכנים... חיבוק גדול ועוטף, רויטל.