הימים ימי קיץ 2004...
כן, גם אצלי זה התחיל בהוט ספייס, a long long time ago, in a galaxy far far away.... היה קיץ, וחיפשתי משהו מאוד טיפשי לראות. משהו שלא צריך לחשוב. שלא צריך להתאמץ לעשות הקשרים, שאין מוטיבים או שכבות של עומק, התפתחות של דמויות, כאלה. בעודי מזפזפת לתומי, פתאום אני רואה יצורה כחולה, יצורה אפורה וצפרדע על כיסא ממונע מוקפים באנשים עם בעיות עור קשות ולבוש חסר דמיון, שטוענים שהם עורכי דין. אמרתי לעצמי, "או! בדיוק מה שרציתי! סדרת מד"ב קלילה ולא מזיקה, לא חשוב סדר הפרקים, כל הדמויות שטוחות ולא מאתגרות, איזה כיף יהיה!"... נו, אז חשבתי
. מיום ליום התחלתי להבין שאולי זה לא בדיוק Star Trek, ושהדברים כאן הם לא כפי שהם נראים במבט ראשון... אם בהתחלה לא ממש סבלתי את ג'ון וארין, (הוא כזה אמריקקי מרגיז והיא ילדותית ומעצבנת), תוך משהו כמו ארבעה או חמישה פרקים כבר די חיבבתי את שניהם, וכשנגמר Die me, Dichotomy, ישבתי בהלם מול המסך משהו כמו עשר דקות...
הייתי חייבת לדעת מה קרה הלאה. לא יכול להיות שהם משאירים אותי ככה! כשהבנתי שהוט המנייאקים לקחו לי את פארסקייפ עד להודעה חדשה, החלטתי להוריד את הסידרה מהרשת, ובהזדמנות זו לראות הכל מהתחלה ואולי להבין איך קרייס וטאלין קשורים לכל העניין, מה זה בדיוק כיסא אורורה, מתי ג'ון חשב שהוא חזר לכדור הארץ לפני Won't get fooled again, ומאיפה סטארק פתאום הגיע, אבל קודם כל, בעדיפות ראשונה, הייתי חייבת לדעת מה קורה עם ג'ון וארין בתחילת העונה השלישית. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה...