"אז, איך היה../images/Emo35.gif"
אני שומעת את השאלה הזו כל כך הרבה שחשבתי שהגיע הזמן לכתוב על זה. עברו שלושה שבועות מאז שסיימנו ועדיין מאוד קשה לי לכתוב את זה ולהתייחס לשנה שלי כגרעינרית כמשהו שעבר ונגמר. אז איך היתה השנה שלי? קשה מרתקת אוהבת מיוחדת שונה משנה משונה
ועוד ועוד... זו היתה שנה קיצונית מאוד. לוקחים הכל בערבון מוגבל ובד בבד לוקחים הכל ללב, יכולתי לקום עם מצב רוח הכי טוב בעולם, אחרי 2 דקות להתחיל לבכות ואחרי שעה שוב לחייך ולצחוק. חייתי עם 7 אנשים מופלאים שהיה לי את הכבוד להכיר אותם ולהיות לחלק מחייהם , וכיף לי שהם הפכו לחלק מחיי. אחרי שנה שמתרגלים להיות עם אנשים כל הזמן, אבל כל הזמן 24/7 זה ממש מוזר לעבור ימים שלמים בלי לראות אותם לידי. זה עדיין קשה לשמוע סיפורים על האיזור ולדעת שאתה לא קשור לזה יותר אלא בתור "לשעבר" , שאין לך יותר מעמד רשמי במקום. אני יכולה להגיד לכם בשיא הכנות ולקוות שזה לא יישמע רגשני מדי- שהגעגועים קשים. לא עובר יום בלי שאני מייחלת לחזור לגרעין על כל הטוב ועל כל הקושי. והיה קושי. היו מריבות והיו צעקות. היו ימים שרציתי לברוח משם ורק לחזור הביתה, ועדיין, זה הכי חסר לי בעולם. כמה שזה נשמע מצחיק- אני אפילו מתגעגעת לשמות חיבה שהיו קוראים לי בגרעין ועל העיוותים שהיו עושים על השם ושם המשפחה שלי (חן- משהו שקשור ל"ים"
) אני מתגעגעת לרכז הדביל בצורה מצחיקה שלנו, למנחה המלך
, למד"ביות שלי, לארוחות שחיתות שלנו, לערבי הדיסקו, לקריוקי, לישיבות צוות/עבודה/קומונה, לבילויים (גודייבה
), לחניכים היקרים לי מכל, וגם קצת לחולצה הכחולה
...ופשוט...לגרעין עודד מרום הגליל 21 , על כל מה שמשתמע מזה. אבל, כמו שאני כבר יודעת, וטורחים להזכיר לי כל הזמן, ג"ע לא יחזור- על הטוב והרע שבזה. כי הגיע הזמן לעבור הלאה, להתקדם, ולזכור. פשוט לזכור
ולסיום- המון המון
ים ו
ות ל: חן, טוקר, יעל, גיל, עוז, דנה וחן. או בקיצור געמ"ג 21
אני שומעת את השאלה הזו כל כך הרבה שחשבתי שהגיע הזמן לכתוב על זה. עברו שלושה שבועות מאז שסיימנו ועדיין מאוד קשה לי לכתוב את זה ולהתייחס לשנה שלי כגרעינרית כמשהו שעבר ונגמר. אז איך היתה השנה שלי? קשה מרתקת אוהבת מיוחדת שונה משנה משונה
