אז אולי את כן מחלה. (ט)
כי אני לא כזאת.
כי אני בן אדם ישר וכן ואמיתי.
וכל ההתחמקויות האלו והשקרים הלבנים והרמאויות ועיגולי הפינות-
זה לא אני.
ואם זה לא אני, אז זאת כנראה את.
זאת את שגורמת לי לחשוב כל הזמן איך לאכול פחות אבל שזה ייראה בסדר.
איך לעמוד בתפריט בלי לעמוד בו.
איך זה כל מה שמשנה, ושילכו לעזאזל כל הערכים האחרים.
זה העיקר- עוד קלוריה, פחות קלוריה.
עוד מאה גרם, פחות מאה גרם.
בדיוק שם עובר הקו בין בהמה ללא בהמה.
בין השאיפה לשלמות ובין כניעה לחומר.
בין מצוינות לכשלון.
שם, בדיוק שם.
בקלוריה הזאת. בגרם הזה.
ואת יודעת מה עוד זה לא אני?
להקיא.
אני לא אוהבת להקיא.
בעצם, אני שונאת להקיא.
זה מגעיל אותי ועושה לי רע בגוף ובנפש.
אבל את רוצה.
להוציא את כל הקלוריות שכן עברו את הסינון המחמיר והקפדני שלך.
אז גם אני רוצה.
כי את חלק ממני.
אבל את לא חלק אינטגרלי ובריא.
את חולנית,
אולי את לא מחלה כזאת של רופא ואנטיביוטיקה,
אבל כל מהותך היא חולנית.
וצריך להוציא אותך ממני. להפריד אותך.
אני לא רוצה אותך, את שומעת?
ובטח מחר בבוקר אני אקום ואחזור למחשבות הרגילות.
והיא שוב תהיה חלק אינטגרלי ונורמלי ממני,
ואני שוב אראה כמה היא צודקת וטובה וכמה זאת הדרך הנכונה,
ואני שוב אחזור למדוד את עצמי לפיה,
ואני שוב אפסיק להילחם בה ואחזור להילחם בתפריט ובעצמי ובכל האחרים מסביב.
אבל..
אבל אולי המחשבות האלו עוד יחזרו.
כי זה טבען.
למרות שכבר עכשיו אני מרגישה איך כל כולי מתגייסת כדי לסתור את כל מה שכתבתי עד עכשיו.
אבל אולי יבוא עוד רגע כזה, של צלילות בהירה,
ואולי יעזור לי אז להיזכר שזאת לא הפעם הראשונה.
וברגע שיש פעם שלישית.. זה כבר נעשה נדר.
אז הנה,
פעם ראשונה.
לא יודעת אם אני רוצה שיבואו עוד, לא יודעת מה אני חושבת על זה בכלל,
אבל הייתי צריכה ליצור לזה תיעוד. איפשהו.
במקום שלא רק אני אראה.
תודה לכן.
כי אני לא כזאת.
כי אני בן אדם ישר וכן ואמיתי.
וכל ההתחמקויות האלו והשקרים הלבנים והרמאויות ועיגולי הפינות-
זה לא אני.
ואם זה לא אני, אז זאת כנראה את.
זאת את שגורמת לי לחשוב כל הזמן איך לאכול פחות אבל שזה ייראה בסדר.
איך לעמוד בתפריט בלי לעמוד בו.
איך זה כל מה שמשנה, ושילכו לעזאזל כל הערכים האחרים.
זה העיקר- עוד קלוריה, פחות קלוריה.
עוד מאה גרם, פחות מאה גרם.
בדיוק שם עובר הקו בין בהמה ללא בהמה.
בין השאיפה לשלמות ובין כניעה לחומר.
בין מצוינות לכשלון.
שם, בדיוק שם.
בקלוריה הזאת. בגרם הזה.
ואת יודעת מה עוד זה לא אני?
להקיא.
אני לא אוהבת להקיא.
בעצם, אני שונאת להקיא.
זה מגעיל אותי ועושה לי רע בגוף ובנפש.
אבל את רוצה.
להוציא את כל הקלוריות שכן עברו את הסינון המחמיר והקפדני שלך.
אז גם אני רוצה.
כי את חלק ממני.
אבל את לא חלק אינטגרלי ובריא.
את חולנית,
אולי את לא מחלה כזאת של רופא ואנטיביוטיקה,
אבל כל מהותך היא חולנית.
וצריך להוציא אותך ממני. להפריד אותך.
אני לא רוצה אותך, את שומעת?
ובטח מחר בבוקר אני אקום ואחזור למחשבות הרגילות.
והיא שוב תהיה חלק אינטגרלי ונורמלי ממני,
ואני שוב אראה כמה היא צודקת וטובה וכמה זאת הדרך הנכונה,
ואני שוב אחזור למדוד את עצמי לפיה,
ואני שוב אפסיק להילחם בה ואחזור להילחם בתפריט ובעצמי ובכל האחרים מסביב.
אבל..
אבל אולי המחשבות האלו עוד יחזרו.
כי זה טבען.
למרות שכבר עכשיו אני מרגישה איך כל כולי מתגייסת כדי לסתור את כל מה שכתבתי עד עכשיו.
אבל אולי יבוא עוד רגע כזה, של צלילות בהירה,
ואולי יעזור לי אז להיזכר שזאת לא הפעם הראשונה.
וברגע שיש פעם שלישית.. זה כבר נעשה נדר.
אז הנה,
פעם ראשונה.
לא יודעת אם אני רוצה שיבואו עוד, לא יודעת מה אני חושבת על זה בכלל,
אבל הייתי צריכה ליצור לזה תיעוד. איפשהו.
במקום שלא רק אני אראה.
תודה לכן.
