אזכרה

[em17]

אזכרה

אזכרה. כל כך הזוי לא מציאותי מה אני עושה פה בכלל באזכרה שלך??? לא יכול להיות זה בכלל לא קרה בליל הסדר אתה תהיה איתנו ובראש השנה, ובשבועות.. אתה לא פה רק בגלל שהתגייסת כבר לא יכול להיות שזאת האזכרה שלך אני פה רק בטעות זה בכלל לא אתה מתחת לאדמה זאת לא אמא שלך שם שבוכה ולמה קדיש פתאום אבל אתה עדיין חי תגיד לי שאתה לא מת בבקשה תחזור תענה לי כבר למה אתה מתעלם? למה אתה לא מקשיב לי? תבטיח שסבתא שלי תהיה בסדר, אני לא מוכנה להיפרד ממנה עדיין תבטיח שאח שלך ייצא מהצבא בשלום אני לא יכולה לאבד גם אותו תשמור עלי אני לא חזקה כמוך אני לא יכולה להמשיך ככה. תגיד שזאת לא האזכרה שלך ואני לא עומדת פה ומנסה לא לבכות רק לא לבכות והדמעות מציפות רק לא לבכות!!! יש לי צמרמורת קר לי אני רוצה למות למה אתה לא בא תעיר אותי כבר תעיר אותי מהסיוט זה לא אמיתי אני לא פה, באזכרה שלך

 

[liat1953]

../images/Emo24.gifחשה את כאבך,איתך...

 

[BooBee]

שולחת חיבוק מנחם. ../images/Emo23.gif

 

[Taliep]

em17 ../images/Emo24.gif

ליבי איתך. כל כך יודעת על מה את מדברת. גלעדי שלי באדמה??? בעוד חודש האזכרה??? זה לא שפוי, זה מטורף!!! לא יכול להיות!!! איך אפשר לקבל או להשלים עם דבר כזה? כל הזמן מסתתרת בי התחושה שגלעדי עוד מעט יבוא. כי איך אפשר בלעדיו? איך אפשר לחיות עם הידיעה שהוא קבור מתחת לאדמה? ואי אפשר לעשות שום דבר!!! הוא !!! הוא הרי כל כך חי!!! כל מילה, כל כאב מזדהה ומרגישה

. תחזיקי מעמד !!!

 

[BooBee]

היי טלי יקרה ../images/Emo20.gif

זה אכן מטורף, איך הם מתו ככה,כל כך צעירים. כל כך לא מסתדר לנו.... מה שכתבת כל כך מוכר לי. אבל בשלב מסוים, תדעי, זה פתאום שוקע ומחלחל לתודעה. זה לוקח זמן, אין ספק. אצלי זה קרה לפני חצי שנה, באמצע מדיטציה. האסימון נפל. היא לא חוזרת...

נ.ב. כשאת מגיבה להודעה אנא השתדלי ללחוץ על כפתור "הוסף תגובה" במקום לפתוח הודעה חדשה, אחרת ההודעות יכולות להבלע להן בתור הפורום.... שלך, רויטל.

 

[Taliep]

BooBee ../images/Emo23.gif

בובי'לה, לא הרבה יכולים להבין את זה אך עצם הידיעה שאח שלי קבור באדמה יכולה להוציא אותי מדעתי, אני מסוגלת לצרוח!!! אין אפילו מילים שיוכלו להסביר את זה!!! בכלל, בכל הנוגע למוות אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים "תקועה". לא יכולה להסביר בדיוק, לתאר. אף מילה לא מספיקה, לא קרובה מספיק לתאר לא את עוצמת הכאב, העצב הגעגועים, כל מה שקשור. אני לא מתכחשת לזה שגלעדי איננו יותר אני יודעת לצערי הכה רב וברור לי מאוד שהוא מת. אך בגלל שזה הוא, דווקא הוא אלוהים!!! אני לא יכולה לסבול את זה, שהוא שם... קבור, לא מסוגלת!!! אני כל כך מקווה שבאמת הזמן בסופו של דבר יעשה את שלו ולפחות התחושה הזאת מעט תעבור!!! אני בכלל מודה לך from all my heart על הכל, שחיפשת ומצאת את המפה (וכל כך לא היית צריכה), האתר... הכל!!! תודה רויטלוש, תודה ג ד ו ל ה ! ! !

 

[BooBee]

הרגע כתבתי על זה ל em17

את חושבת שאת מסוגלת להפסיק לחשוב על אחיך קבור באדמה? ואם לא, למה זה? אני חושבת שזה משהו שחשוב לבדוק אותו. ואת יודעת, אם את מרגישה צורך לצרוח, פשוט תצרחי. מה הבעיה. אני צרחתי לפעמים רגע לפני שהרגשתי שאני הולכת להתפוצץ. זו דרך מבוקרת להוציא קיטור. לא שזה עוזר באמת, זה רק קוסמטי לצרוח, אני חושבת. זו בריחה נורא קצרה, של כמה רגעים. זה כמו לשים פלסטר על זיהום. זה לא באמת מטפל בביפנוכו שלנו.

 

[לונה..]

../images/Emo23.gif

אני תוהה למה אני לא מרגישה ככה. יכול להיות שהשלמתי עם זה כבר? אולי השלמתי עם זה עוד כשהיא הייתה חיה? ואם כן, זה עצוב? לא עצוב?.. אני לא בטוחה כבר. em, רק להזכיר לך שאת ועוד איך חזקה. מותר להשבר לפעמים, כמובן, אבל תהיי בטוחה שהכוח שלך קיים, ועם כל שלב שתעברי, הוא רק יתגבר ויגדל. אל תתייאשי, חמודה.

 

[em17]

אולי...

אולי השתלמת עם זה שהיא לא פה..אבל זה לא אומר שהשלמת עם המוות שלה..או עם זה שאת מתגעגעת אליה, ומה שאת מרגישה.. אני לא יודעת.. השלמתי עם זה שאח שלי כבר לא כאן, שהוא לא יחזור..זה לא אומר שאני לא נורא מתגעגעת אליו...אבל עם המוות של בן דוד שלי, אני מרגישה כאילו זה בכלל לא מציאותי לפעמים, שזה לא יכול להיות. אולי המערכת עיכול של המוח שלי עובדת לאט ופשוט עוד לא קלטתי את זה?! שתהיה לך שבת שלום!!

 

[לונה..]

אני חושבת שמבחינתי

להשלים עם זה שהיא לא פה זה בעצם אותו דבר כמו להשלים עם המוות שלה. כאילו, היא מתה. לא חוזרת. לא פה, לא תהיה פה אף פעם. ואני לא יודעת אם אני מתגעגעת. לפעמים אני חושבת שאני מתגעגעת למה שבד"כ מספרים. אמא שעושה כל מיני דברים, ואמא שדואגת, ואמא שמחכה בבית עם ארוחת צהריים. ואז אני נזכרת שאמא שלי גם הייתה כזו. לזמן מסויים. לפעמים אני חושבת שאני מתגעגעת לתקופה ההיא, ואז אני אומרת לעצמי "את ממש כלבה אנוכית, למה את מתגעגעת? לסבל? לקושי? לדאגה? בשביל מה?" אבל לפעמים כן, אני יודעת שלפחות אז היה לי ביטחון מסויים. עכשיו אין לי ערובה לכלום. עוד עשר שנים אבא שלי יהיה בן שישים. אני בת 27. מי יתקשר אליי כשחס וחלילה יקרה לו משהו? אני מכירה אותו, הוא סתם גאוותן שלא אוהב שעוזרים לו בכלום. ומי יגיד לי מה עושים? לאן ללכת, למי להתקשר, מה לקנות..? כולה בת 27, מאיפה לי לדעת איך מטפלים באבא, אני רגילה לטפל רק בעצמי, וגם זה בדרך שלי. וכשיהיו לי ילדים (למרות שממש לא נראה לי, אבל למקרה שיהיו), איך אני אדע מתי ואיך ולמה וכמה? מי יגיד לי? אני בטח אהיה פולניה כזו, לא אתן להם לנשום לרגע "אל תגעו בזה, אל תגעו בזה" שלא ימותו לי בטעות. פעם עוד האמנתי שמשהו ישתפר. אני חושבת שכל הילדות שלי עברה במין הרגשה כזו של משהו בסגנון אזור הדמדומים. הנה, עוד מעט זה יעבור, היא תחזור לעצמה. אני זוכרת שפעם אמרתי לעצמי "אבל מה, איך נשלים את כל השנים עד עכשיו ביחד?" נו, לפעמים רואים שיש צרות יותר גדולות, כמו לא להשלים בכלל... ואני חושבת על מה שקורה עכשיו, ופתאום צצה לי מחשבה שאולי עדיף שקרה מה שקרה. יותר קל עכשיו. זה כאילו.. אין סכנה שמרחפת מעלינו יותר. זה נגמר. ואז אני שוב מתחילה להסתבך עם עצמי וחושבת "ומה אם זה לא היה נגמר? ואולי אני לא אוהבת את העובדה שזה נגמר? ואולי זה בכלל טוב שזה נגמר?" כולי מסובכת, כבר אמרתי. כנראה שזה ההבדל בין מוות פתאומי לבין מוות שנמשך ונמשך, עד שלבסוף זה קורה באמת. ונושמים לרווחה, בין כל הדמעות. ואני עדיין לא בכיתי. רק שנה אחרי, וגם זה היה בפתאומיות. בלי שום קשר לחיים. וזה גם לא היה בכי היסטרי, עם מטפחות והתייפחויות וכאלה. סתם בכי רגיל ומאוד מאוד מוזר. חמודה, אני באמת לא יודעת מה להגיד לך. אין לי תשובות. את החיבוק הכי גדול שקיים בעולם אני רוצה לשלוח לך, למרות ששתינו יודעות שזה לא יעזור. כנראה שפשוט צריך להפנים את זה. זה לא יעזור. כלום לא יעזור. ללמוד לחיות עם זה בהשלמה? אולי, פעם, מתישהו. וסליחה על ההשתפכות הלא קשורה הזו, פשוט נתתי חופש לאצבעות.. שבת שלום.

 

[em17]

../images/Emo24.gif גם בשבילך!

אמא של חברה הכי טובה שלי נהרגה בתאונת דרכים כשהיא היתה בת שנה...היא אמרה לי פעם, שהיא לא יודעת אם היא מתגעגעת אליה ספציפית (היא גם בכלל לא זוכרת אותה...) או ל"אמא" בכלליות, שמחכה בבית עם אוכל, ולכל הדברים שעושים עם אמא...את יודעת. אני יודעת שאני מתגעגעת ספציפית לאח שלי, לאופי שלו, לאיך שהוא היה...אבל גם לכל הדברים שעושים עם אח גדול- לפחות עם אח כמו שלי...אני יודעת שהייתי יכולה להתקשר אליו ב-4 לפנות בוקר והוא היה בא לאסוף אותי בלי לשאול שאלות, או איך הוא היה מסתדר עם חבר שלי (הוא תמיד אמר שמי שיעז לצאת איתי יהיה לו עסק איתו..) אל תדאגי עכשיו מה יהיה עוד 10 שנים, כשתגיעי לגשר תעברי אותו...אולי עד אז אבא שלך ייפתח, או יבין עם הגיל שלפעמים צריך לבקש עזרה? בת כמה היית כשאמא שלך נפטרה?

 

[לונה..]

לקראת ארבע עשרה. כן, אני יודעת שזה מספיק זמן בשביל לזכור וכאלה, אבל אמא שלי הייתה חולה 7 שנים והגיעה למצב של חוסר תפקוד, כך שאפשר להגיד שכל הסיפור התחיל כשהייתי בת 7, משהו כזה. בגלל זה כתבתי שאולי בגלל שהיה לי כל כך הרבה זמן לעכל את זה, נראה שזה פחות מפריע לי... ואבא שלי

הוא סיפור בפני עצמו. וכן, כשנגיע לגשר נחצה אותו, השאלה היא, מי בכלל רוצה להגיע לגשר הזה? וכמו שזה נראה עכשיו אני עלולה לעשות אחורה פנה ולחפש מקום אחר ללכת אליו, אבל לא נורא, יש לי עוד זמן לגבש דיעה סופית.

 

[לונה..]

ולגבי חברה שלך

אני מבינה אותה ומזדהה גם כן. כשאני מנסה לחשוב עליה כמו ש"קיבלתי" אותה, כשהיא היתה בריאה, אני לא זוכרת אותה כל כך. רק מקלטות וידאו, ואלבומים וקצת עד כתה ב'.. מזל שאת אלו יש לפחות, אף פעם לא חשבתי מה היה קורה אם לא היו לי האמצעים הללו. כמו שאמרתי קודם, אני חושבת שזה הכל בגלל הזמן שחלף. את מתגעגעת לאחיך ספציפית כי הכרת אותו הרבה זמן. ידעת איך הוא היה, יכולת לסמוך עליו, ידעת מי הוא, וגם הבנת מה שאת רואה. וואי, אני מתחילה לחשוב שיש לי חסכים, אוי ואבוי. פעם ראשונה שאני חושבת ככה. אמאל'ה.

 

[em17]

../images/Emo52.gif

אוי ואבוי! עכשיו בגללי את חושבת שיש לך חסכים?! יא איזה רעה אני לא נראה לי שיש לך...אולי את לא זוכרת את אמא שלך כמו שהיא היתה כשהיא היה בריאה, אבל עדיין יש לך דמות של אמא בראש.. חולה או בריאה או מתה, היא עדיין אמא שלך...ולפחות יש את הקלטות וידאו!

 

[לונה..]

חחחחחחח

אל תדאגי, אני אשרוד. ולא נראה לי שזה בגללך. והאמת היא שאני לא זוכרת למה הרגשתי ככה, אולי זה היה סתם גל כזה. בכל מקרה, אין על מה להצטער.

 

[t u t i d a]

הגיגים רבי שנים – מתנה ממני לכם

שלום, אני חדשה בפורום. לא לגמרי חדשה כי כתבתי תגובה לפני כחודשיים רק שזה היה באנגלית. כעת אני עם עברית במחשב וזה יותר קל לכתוב ככה כאן. האובדן אינו חדש לי, לצערי הוא מאוד מוכר. אימי מתה בגיל 43 מסרטן, אני הייתי בת 17. אבי מת 3 שנים אח"כ גם מסרטן, הוא היה בן 51. (אני הייתי בת 20). לפני למעלה משנתיים (וזה קשה לי ככה סתם לכתוב על דברים כה כבדים בכמה שורות אבל זו הדרך להעביר מידע) בעלי נהרג באסון טרור הוא היה בן 34. אני הייתי בת 32 ויש לנו שני ילדים צעירים. כיום אני בת 34. מרגישה כבת 100 לפעמים. לונה, גם אני התמודדתי שנים רבות עם האובדן של אימי ואבי בכך שהרגשתי וחשבתי שלא ממש הספקתי להכיר אותם, ושהם לא הספיקו לתת לי הרבה מעצמם בשל הטיפול במחלה של אימי במשך שנים.היה לי חבר כשאימי מתה והוא תמך ואהב אותי, והייתי עם חבר אחר (שלימים הפך להיות לבעלי) כשאבי מת ושוב הייתי עם מישהו שאוהב ותומך. כך שהתחמקתי כל השנים האלה מהרגשת החוסר של הוריי והדחקתי את הרגשת האובדן בכך שהמשכתי הלאה בחיי ותפקדתי לא רע בכל המסגרות בהן הייתי בחיי: לימודים, עבודה זוגיות, אמהות. עכשיו, לאחר מותו של בעלי האהוב, אני מתמודדת עם האובדן של שלושת האנשים היקרים לי מאוד ואני מבינה כמה קיבלתי מאימי ומאבי, וכמה שהם חסרים לי באמת, ולמדתי לסלוח להם על זה שמתו ככה באמצע חייהם כל כך צעירים. ואני מרגישה את הצער שאינם כאן בד בבד עם ההשלמה שכך קרו הדברים ושלא היתה לי או להם שליטה על כך. אומנם מגיל צעיר קיננה בי השאלה "מה מטרת החיים אם מתים בסופם והחיים יכולים להיות מאוד קצרים, אפילו אם מתים בשיבה טובה מדובר על כ-90 שנות חיים, זמן לא כזה ארוך (אני מאחלת לכולנו מיתה בשיבה טובה)" עוד בגיל 20 לפני שאפילו התחתנתי חשבתי שמצאתי את התשובה - שמטרת החיים היא להביא ילדים ולגדלם להיות אנשים מאושרים ואכפתיים, עכשיו, לאחר מותו של בעלי השאלה עלתה אצלי שנית ואני חושבת שמצאתי הפעם תשובה יותר מספקת – בעיני מטרת החיים היא מערכות יחסים אנושיות טובות בכל מגוון האפשרויות: עם בן/בת הזוג עם הילדים/הורים/אחים/חברים/שכנים/וגם סתם אנשים שנתקלים בהם. ההבנה שכולנו בני מוות, שהחיים קצרים, מגמדת את האי הבנות היומיומיות ומאפשרת יצירת פתרונות יצירתיים חיוביים, לא בהכרח מתוך ותרנות אלא יותר מתוך נכונות ורצון לחיות בדרך נעימה האחד עם השני בעולם הזה. אני מקווה שחלק מהגיגי, שלקח לי שנים רבות להגיע אליהם, יגע בנפשכם קצת ויעזור להרגיע ולרפא את הכאב, הכעס, הקרע. מישהו חכם אמר לי משפט שהוא כה פשוט וכה נכון, הוא אמר: כולנו נחווה את אובדן האנשים היקרים לנו, יש כאלה שחווים בצעירותם ויש באמצע חייהם ויש שלקראת סוף חייהם, אבל כולנו נחווה את זה בסופו של דבר. ואני מוסיפה: שבכל גיל האובדן כואב וקשה ואין תרופות קסמים לשכך את הכאב. נותר רק לנסות ולשפר את איכות החיים היומית שלנו בכך שנהיה פתוחים לקבל את האנשים האחרים סביבנו, כל החשובים ועדיין בחיים... הרי כולנו יודעים שזה מה שהמתים החשובים לנו היו רוצים בשבילנו. שיהיה לכם יום טוב ושיקרו בדרככם בעיקר אנשים ודברים נחמדים. Tutida

 

[לונה..]

t u t i d a יקרה ../images/Emo140.gif

אני באמת לא יודעת מה להגיד. אני רק אומר בקצרה שאהבתי את הדברים שכתבת. הם נכונים מאוד לטעמי. ודי הזדהיתי איתם אפילו. אני מאוד מעריכה את התגובה, באמת. אני פשוט לא יודעת מה נותר עוד להוסיף, במילים לפחות. שוב, אלפי תודות. תרשי לי לשלוח לך

? מן צורך שכזה. ברוכה הבאה לפורום.

 

[BooBee]

מצטרפת לדבריה של לונה

תותידה יקרה, כתבת מרגש ומקסים

ברוכה הבאה לפורום שלנו. תודה שאת איתנו. שלך, רויטל.

 

[t u t i d a]

תודה על התשובות

תודה על התשובות. קצת חששתי מהכובד הגדול של מה שכתבתי. אם לומר את האמת רק לאחרונה ממש הגעתי לדברים האלה. חזרנו בקיץ הזה לישראל הילדים ואני משהות של 10 שנים בארה"ב, התחלתי להיפגש עם פסיכולוג לפני חודשיים והוא כיוון אותי לדרך הנכונה. במהלך החודשיים האלה אני פשוט חשבתי וחשבתי ונזכרתי בכל מה שהדחקתי. זה היה תהליך מזכך, מאוד קשה אבל שווה את התוצאה. אני מרגישה יותר רגועה ויותר מחוזקת להמשך התמודדות עם החיים. בארה"ב הייתי חלק מקבוצת תמיכה וזה מאוד עזר לי. אני מרגישה שהפורום הזה הוא מעין קבוצת תמיכה.שמחה שחברה מהפורום (לצערי הכרנו בעקבות גורלם המשותף של בעלינו) המליצה עליכם.

 

[לונה..]

האמת היא שכל כך

קשה לי להאמין בפסיכולוגים. אולי זה תלוי במידת הרצון שלי להשקיע בטיפולים, אולי במטפלים עצמם, בחיבור שלי אליהם, אין לי מושג. מה שכן, אני שמחה לשמוע שזה עזר לך והביא אותך למצב הנוכחי, כפי שאת מתארת. בהצלחה בהמשך

ואני חושבת שמעבר לכל המילים שמסוגלות לתאר את הפורום הזה, המילה שתקלע הכי טוב למטרה היא המילה "חממה". ככה זה בשבילי לפחות. מקווה שתמשיכי לכתוב כאן.