אזהרה.. קצת ארוך..
כן כן... שוב פעם מעלה תהיות... היום הסתכלתי במראה.. היה קצת שקט. לפני כמה ימים שהסתכלתי במראה היא צרחה עלי: "את לא בסדר, תראי איך השמנת, תראי מה את עושה לעצמך, כל היום יושבת בעבודה ולא מפסיקה לטחון ג'בטות, מי יתחתן איתך יא דבה?" כמה צרחות וכמה עלבונות יכולה מראה אחת להעביר... בשיחה שלי (או הסרטים שהרצתי עלי אם תרצו) יצרתי דאגה. זאת לא היתה המראה שצעקה עלי. המילים שלי צעקו עלי. המילים שלי נולדו מתוך הקונטקסט החברתי שבו אני חיה ש"רזה זה יפה ובריא". ברגע שיצרתי דאגה כלפי המראה שלי, פתחתי את הנושא והגדרתי אותו כ"בעיה" כמו כל בעיה אחרת: מצב כלכלי, זוגיות וכו'. אני רק דיברתי. המראה שתקה. אז מה? אני לא שמנה? אני כן... אבל ברגע שקלטתי שאני יכולה לתת משמעות לגוף שלי, משמעות של: איך אני נראית - כבעייתית, בידי גם הכח לשנות מציאות חדשה - אפשרות חדשה.. ואולי.. יש לי את האף של אבא שלי. כשהייתי קטנה קראו לי דן-דין (קרוב משפחה של טוב טוב הגמד) וזה לא בגלל שחוש הצדק שלי היה מאוד גבוה (הוא היה שופט), אלא בגלל שיש לנו את אותו אף. כשכל הכיתה צחקה על האף שלי, אני החלטתי שהאף שלי זה האיבר שאני הכי אוהבת בגוף שלי. לא נתתי לאף אחד לגעת בו, רק במקרים מאוד אינטימיים והתגאתי בכך שיש לי אף מיוחד, אף של דן - דין. לקחתי משהו שלא היה מושלם והפכתי אותו לדבר הכי מושלם בגופי - יצרתי שפה חדשה והפכתי את ה"בעיה" הזו לדבר שגורם לי הכי להתגאות במראה שלי. אז נורא קל להיסתכל במראה ולהגיד: וואלה כוסית.. אבל איך משתיקים את הראש.. ולמה כ"כ קשה לי היום, כמו בבה"ס היסודי, להמציא לי שיחה אחרת שתגרום לי להרגיש יותר טוב? תודה ששמעתם, ליזוש (דן-דין)
כן כן... שוב פעם מעלה תהיות... היום הסתכלתי במראה.. היה קצת שקט. לפני כמה ימים שהסתכלתי במראה היא צרחה עלי: "את לא בסדר, תראי איך השמנת, תראי מה את עושה לעצמך, כל היום יושבת בעבודה ולא מפסיקה לטחון ג'בטות, מי יתחתן איתך יא דבה?" כמה צרחות וכמה עלבונות יכולה מראה אחת להעביר... בשיחה שלי (או הסרטים שהרצתי עלי אם תרצו) יצרתי דאגה. זאת לא היתה המראה שצעקה עלי. המילים שלי צעקו עלי. המילים שלי נולדו מתוך הקונטקסט החברתי שבו אני חיה ש"רזה זה יפה ובריא". ברגע שיצרתי דאגה כלפי המראה שלי, פתחתי את הנושא והגדרתי אותו כ"בעיה" כמו כל בעיה אחרת: מצב כלכלי, זוגיות וכו'. אני רק דיברתי. המראה שתקה. אז מה? אני לא שמנה? אני כן... אבל ברגע שקלטתי שאני יכולה לתת משמעות לגוף שלי, משמעות של: איך אני נראית - כבעייתית, בידי גם הכח לשנות מציאות חדשה - אפשרות חדשה.. ואולי.. יש לי את האף של אבא שלי. כשהייתי קטנה קראו לי דן-דין (קרוב משפחה של טוב טוב הגמד) וזה לא בגלל שחוש הצדק שלי היה מאוד גבוה (הוא היה שופט), אלא בגלל שיש לנו את אותו אף. כשכל הכיתה צחקה על האף שלי, אני החלטתי שהאף שלי זה האיבר שאני הכי אוהבת בגוף שלי. לא נתתי לאף אחד לגעת בו, רק במקרים מאוד אינטימיים והתגאתי בכך שיש לי אף מיוחד, אף של דן - דין. לקחתי משהו שלא היה מושלם והפכתי אותו לדבר הכי מושלם בגופי - יצרתי שפה חדשה והפכתי את ה"בעיה" הזו לדבר שגורם לי הכי להתגאות במראה שלי. אז נורא קל להיסתכל במראה ולהגיד: וואלה כוסית.. אבל איך משתיקים את הראש.. ולמה כ"כ קשה לי היום, כמו בבה"ס היסודי, להמציא לי שיחה אחרת שתגרום לי להרגיש יותר טוב? תודה ששמעתם, ליזוש (דן-דין)
טלי
