לשרה - הרגש של קבוצת מיעוט
לא חשבתי עליו, זה משהו חדש לגמרי, לי. המחשבה שהיתומים הם קבוצת מיעוט. אולי זה נכון. פעם אנשים מתו בלי סוף, בגיל צעיר, והותירו אחריהם יתומים, וזה היה שכיח. ועדיין - ילדים בלי הורים היו באמת מאוד אחרים, ובאמת כאילו מסומנים.
ועכשיו אנשים מאריכים ימים וההרגשה שלך ושל אחותך היא שלכל בני גילכן יש הורים.
לא חשבתי על זה.
את יודעת עכשיו עולה בדעתי שחברות שהכרתי בגיל האוניברסיטה ושאמן מתה - באמת היתה לי הרגשה שהן חשופות, עירומות כאילו.
ומצד שני, היתה לי הרגשה שהן חזקות ממני וחכמות ממני, עמוקות ובעלות יכולות גדולות בקשר לחיים ולעצמן.
התיאור של הצער שלך ממש פוגש את הצער שלי בשנה ובשנתיים ובשלוש השנים שלאחר מות אמי. גם אי היכולת להגיד המוות של אמא.
אני יכולה לספר שהצער לא פחת, אלא שאני בעצמי פחתתי, הפכתי פחות בן אדם ויותר משהו מעין אבן. לא לא אל תדאגי לא הופכים לאבן. אבל בפירוש אני פחות בן אדם. מצד שני גם לקיתי בכל מיני בעיות בריאות... שטשטשו אותי מאוד. אני חושבת שהבעיות באו מצד אחד כדי לטשטש ומצד שני כדי להעניש.
אני מחבקת אותך, ומקווה שמשהו עוזר לך בחיים הקשים שאת חיה עכשיו. מקווה שיש איזושהי שיחה, או איזשהם דברים שאת יכולה לעשות כדי להקל על עצמך. ההקלה חשובה מאוד. איזושהי הסחת דעת.
כי בכל זאת החיים בעצמם - הם כן יפים. העונות שמתחלפות, השמיים, בני המשפחה, החברים, הרחובות הגדושים באנשים, המוסיקה - יש המון דברים טובים, ולאט לאט חוזרת היכולת להתייחס אל כל זה.
שלך
עדיה