אותו דבר
זה מרגיש לי ממש מוזר לפעמים,כשאני קורא על,או רואה בטלוויזיה על אנשים עם הפרעות חרדה ו/או OCD,שמספרים שיש להם קשיים אבל מצליחים לנהל את החיים שלהם איכשהו (עבודה,ילדים,זוגיות,מחויבויות,"חיים" במילה אחת), ואז אני מסתכל על עצמי,שנתתי לחרדה עם מחשבות טורדניות להפוך אותי לנכה ומשותק,זה מרגיש לפעמים כאילו זה היה שם מאז ומתמיד,המחשבות המזעזעות,הלחץ הזה,הרעד בידיים,לפעמים אני כבר שוכח שכל זה שם עד שאני באמת טורח לפקוח עיניים ולהסתכל בתוך איזה בור אני נמצא. ואז להבין שאני נכה,וגרוע מכך-אני נופל לתוך קטגוריית נכות נפשית,שזאת הנכות בעלת ההשלכות הכי קשות. (אולי היה עדיף לאבד חלק גוף,באמת). אין לי טקסים,יש לי מחשבות דוחות שעוברות לי במוח,וטקס הטיהור שלי הוא לדמיין מסור חשמלי שחותך לי אותו לשניים,או להב ענק,סוג של לנסות להרוג את כל זה בדימיון,שוב ושוב ושוב... כבר שנתיים ומשהו אני בתוך המעגל הזה,ואני עד היום לא הצלחתי להיפתח ולשתף את המשפחה,ואת אלו שטיפלו בי,מה קורה שם,אצלי בראש,וכששיתפתי,אז הצטערתי ששיתפתי,כי הם לא הבינו כמה סבל זה גורם לי,גם לספר דברים קשים בשבילי,וגם לראות שהם לא מבינים בכלל למה אני מוטרד (זה טיפה בעייתי,כי גם אני לא יודע),וויתרתי על כל עזרה,אני לא מספר שום דבר לאף אחד,כי איבדתי אמון,בעיקר במערכת-ברופאים,בעובדים הסוציאליים,בפסיכולוגים. וכשלא נשאר בנאדם מסביבך לספר לו,וכשאין אף אחד שרוצה להקשיב,אז אתה כותב הודעה ארוכה מאוד בפורום ולוחץ קליק על שלח.
זה מרגיש לי ממש מוזר לפעמים,כשאני קורא על,או רואה בטלוויזיה על אנשים עם הפרעות חרדה ו/או OCD,שמספרים שיש להם קשיים אבל מצליחים לנהל את החיים שלהם איכשהו (עבודה,ילדים,זוגיות,מחויבויות,"חיים" במילה אחת), ואז אני מסתכל על עצמי,שנתתי לחרדה עם מחשבות טורדניות להפוך אותי לנכה ומשותק,זה מרגיש לפעמים כאילו זה היה שם מאז ומתמיד,המחשבות המזעזעות,הלחץ הזה,הרעד בידיים,לפעמים אני כבר שוכח שכל זה שם עד שאני באמת טורח לפקוח עיניים ולהסתכל בתוך איזה בור אני נמצא. ואז להבין שאני נכה,וגרוע מכך-אני נופל לתוך קטגוריית נכות נפשית,שזאת הנכות בעלת ההשלכות הכי קשות. (אולי היה עדיף לאבד חלק גוף,באמת). אין לי טקסים,יש לי מחשבות דוחות שעוברות לי במוח,וטקס הטיהור שלי הוא לדמיין מסור חשמלי שחותך לי אותו לשניים,או להב ענק,סוג של לנסות להרוג את כל זה בדימיון,שוב ושוב ושוב... כבר שנתיים ומשהו אני בתוך המעגל הזה,ואני עד היום לא הצלחתי להיפתח ולשתף את המשפחה,ואת אלו שטיפלו בי,מה קורה שם,אצלי בראש,וכששיתפתי,אז הצטערתי ששיתפתי,כי הם לא הבינו כמה סבל זה גורם לי,גם לספר דברים קשים בשבילי,וגם לראות שהם לא מבינים בכלל למה אני מוטרד (זה טיפה בעייתי,כי גם אני לא יודע),וויתרתי על כל עזרה,אני לא מספר שום דבר לאף אחד,כי איבדתי אמון,בעיקר במערכת-ברופאים,בעובדים הסוציאליים,בפסיכולוגים. וכשלא נשאר בנאדם מסביבך לספר לו,וכשאין אף אחד שרוצה להקשיב,אז אתה כותב הודעה ארוכה מאוד בפורום ולוחץ קליק על שלח.