עוד צעדים בדרך אל האושר
נו טוב, על דבר אחד שעשה לי ממש טוב אתם כבר יודעים - היו לי אומץ ומזל לבחור להפסיק לקבל הערות מעליבות במקום העבודה, ולא רק שלא פיטרו אותי בעקבות זה שקמתי ואמרתי את זה, אלא אפילו ביקשו סליחה. התגובות המדהימות שקיבלתי על זה, בחיים האמיתיים וכאן בפורום, הן חלק מהכיף האינסופי שאפף אותי בשבוע הזה.
יש משהו נוסף שעשה לי טוב – יש לי חברה שמתייחסת ממש מגעיל לאמא שלה. עכשיו, אני יודעת שהנושא הזה רגיש קצת כאן בפורום לפי מה שקראתי, והאמת שגם לי יש לא מעט (בלשון המעטה) מטענים בנושא, אבל דווקא בגלל זה ממש הפריע לי, כי היא (החברה שלי) ממש מגזימה. היא מתייחסת לאמא שלה בצורה פשוט מגעילה – צעקות, או התעלמות, או זלזול. אולי זה בגלל שהיא בת יחידה, אולי זה בגלל שהיא מתוסכלת מהאופן שבו שחבר שלה מתנהג אליה והיא מוציאה הכל בבית – אבל לאבא שלה היא הרי לא מתנהגת כך. בקיצור, בגלל שאנחנו חברות טובות, מצאתי לנכון להעיר לה על זה. הרבה פעמים בעבר הצדקתי אותה, חלק מהזמן דווקא חשבתי שהיא מגזימה אבל היה לי נוח לצדד בה ולא באמה, אבל השבוע החלטתי כמה החלטות, ואחת מהן היא שאני אומרת מה שאני חושבת. דיברנו הרבה, ובהתחלה היא הגיבה בביטול, אחר-כך בחוסר הבנה מה אני כל כך עושה מזה עניין, ובסוף היא נכנסה לפרטים, וכעסה שאני בכלל יכולה לחשוב על האפשרות שאמא שלה צודקת לפעמים. השיחה בשלב מסוים ממש לא היתה נעימה, ובשלב הזה החלטתי לסגור את השיחה (זה הכל היה בטלפון), ללא שום התנגדות מצידה. יותר מאוחר בערב היא התקשרה וביקשה סליחה על זה שהיא הגזימה. חשבתי שזו הזדמנות ליישר את ההדורים, אבל אז אמרתי – בקול – אולי את גם מגזימה עם אמא שלך...? היתה שתיקה של כמה רגעים, ואז היא אמרה, בחוסר רצון, שהיא מסכימה...! אבל שזה לא ממש נשלט, הן כבר כל כך אנטי אחת לשניה, שהן פשוט רבות על כל דבר, ולו הדבר הפעוט ביותר. בסופו של דבר לא היתה איזו שורה תחתונה מוחצת, אבל אני מרגישה בכל זאת טוב עם העניין. הוצאתי משהו ששמרתי בבטן המון זמן, ומי יודע – אולי ייצא מזה משהו טוב גם ביניהן, למרות שאני אולי אופטימית מדי. אבל גם היא בעצמה אמרה: "את יודעת, משהו עובר עלייך... את ממש השתנית בזמן האחרון."
נו, וכשהיא אמרה את זה, כמובן שהייתי מאושרת וחייכתי לעצמי. ואז סיפרתי לה מה שאני יכולה לספר עכשיו גם לכם... הסתפרתי! נגמרו השערות הארוכות! נגמר הסירוק האינסופי בבוקר ואחרי כל מקלחת! נגמרו הפנים המעצבנים! נגמרו הקוקיות והסרטים! יש לי עכשיו תספורת קצרה קצוצה, כמו שחלמתי המון זמן. כשיצאתי מהמספרה, באמת לא הייתי ממש מחוברת למציאות... כלומר, אנחנו מדברים על תספורת ולא על ניתוח לשינוי מין, אבל אתם לא יודעים איזה שינוי עצום זה בשבילי – אני עם שיער ארוך מאז ומתמיד, אף פעם לא הסתפרתי! אני לא מפסיקה להציץ במראה ולעשות פרצופים וללטף את השיער ולצחקק בכל פעם שאני עושה תנועה לא מודעת כדי להעיף את השיער (שכבר לא קיים) מהעיניים...
התגובות בבית נעו (במהירות האור) מתדהמה לטווח רחב של קריאות גנאי והסתלבטויות כועסות, אבל למרות שזה הרגיז (מאד) באותו רגע, כרגע אני במצב רוח מעולה ולא שמה על זה קצוץ (תרתי משמע...), בכל אופן אין טעם להרחיב בנושא, הם פשוט יצטרכו להתרגל כי הרי אין יותר מדי ברירה כאן.
ועכשיו אני מוכנה לפגישה של מחר – אני הולכת להיפגש מחר בבוקר עם הבחור ההוא שמעניין אותי... אנחנו לא נהיה לבד אלא עם עוד שניים-שלושה ידידים, אבל אני כבר אמצא את ההזדמנות לתפוס איתו דיבור... ומעניין מה
הוא יחשוב על התספורת החדשה! בסופו של דבר אנחנו מכירים רק זמן מאד קצר ובאופן מאד שטחי, אבל... נו, טוב, פרטים בהמשך!
ודבר אחרון, שמתקשר גם לשינוי החיצוני וגם לנושא צער גידול אמהות – חשבתי בין השאר גם לעשות קעקוע, שזה משהו שנראה לי יפה כבר הרבה זמן. אבל כשחשבתי לעומק האם אני באמת רוצה שיהיה לי קעקוע, הגעתי למסקנה שלא – שאומנם זה באמת (לפעמים) יפה, אבל הסיבה העיקרית שרציתי את זה היתה כי ידעתי שזה פשוט יוציא את אמא שלי מהכלים... וזו ממש סיבה ילדותית ומטופשת. ומכיוון שאני כבר בוגרת, אני אמצא דרכים בוגרות יותר להוציא אותה מהכלים...
סתם, סתם! אני פשוט במצב-רוח מרומם ואני רק צוחקת.
אז מה עוד צריך לקרות כדי שאני אהיה יותר מאושרת? אני חושבת שאם העניינים ימשיכו ככה, אני אהיה מאושרת, כי זה המצב שלי כרגע. הרבה שינויים, תחושת חופש והרגשה שיש לי כוח ושהחיים מחייכים אליי. ושכל הדברים ברשימה שלי (היא די התארכה, אגב. אני אשמח לשתף אתכם, אבל קודם אגמור מה שהתחלתי) יתגשמו בזה אחר זה. שיהיה לכולנו סוף שבוע נפלא!
