אושו חברים אושו
- פותח הנושא רונית 1411
- פורסם בתאריך
רונית 1411
New member
אבל מעבר לדברים הארציים
מה עם החיבורים הנשמתיים?
יש קשירת נשמות בטקס החתונה
בזמן שבע הברכות,
לפי מה שאני מכירה.
מה עם החיבורים הנשמתיים?
יש קשירת נשמות בטקס החתונה
בזמן שבע הברכות,
לפי מה שאני מכירה.
אני לא מכיר בדברים שאינם ארציים.
בסופו של דבר , אנחנו עומדים על הקרקע , והשמיים - בשמיים.
גם הרוחניות שלנו היא ארצית בסופו של דבר - היא נסיון להתקרב אל השמיים , הבלתי מושגים.
אנחנו לא שונים בהרבה מהעצים - גם הם וגם אנחנו ענפים של כדור הארץ , שתפקידנו הוא לקלוט אור ולהביא אור אל האדמה , אל החומר.
העצים מביאים את האור יותר פנימה (בזכות שורשיהם העמוקים) , ואנחנו יותר החוצה.
וכמו שהעצים צומחים כלפי השמיים , ולעולם לא יגיעו לשם (אך עצם הצמיחה היא הדבר החשוב) , כך גם אנחנו , צומחים בתודעתינו כלפי השמיים שלעולם לא נשיג.
בסופו של דבר , כל מה שקשור בבני אדם הוא ארצי
הנשמה היא בסך הכל ניצוץ התודעה שבתוך החומר , שמתפתח במהלך האבולוציה.
ניצוץ התודעה התחיל מהדומם , ובאבולוציה של הרבה הרבה שנים קלט אור וזיכך את החומר עד שהגענו למי שאנחנו היום - יצורים שמסוגלים לדבר ולחשוב ולקלוט מושגים מופשטים - מה שאני קורא "צלם אלהים".
אבל גם ניצוץ התודעה ארצי
גם כל החוזים הם עניין ארצי , והם עניני ההסכמות של האנושות על כל מיני דברים.
זה קשור לתודעה האנושית , וזהו.
לעומת ההוויה עצמה , אנחנו וההסכמים שלנו נחשבים פחות מאבק דק.
בסופו של דבר , אנחנו עומדים על הקרקע , והשמיים - בשמיים.
גם הרוחניות שלנו היא ארצית בסופו של דבר - היא נסיון להתקרב אל השמיים , הבלתי מושגים.
אנחנו לא שונים בהרבה מהעצים - גם הם וגם אנחנו ענפים של כדור הארץ , שתפקידנו הוא לקלוט אור ולהביא אור אל האדמה , אל החומר.
העצים מביאים את האור יותר פנימה (בזכות שורשיהם העמוקים) , ואנחנו יותר החוצה.
וכמו שהעצים צומחים כלפי השמיים , ולעולם לא יגיעו לשם (אך עצם הצמיחה היא הדבר החשוב) , כך גם אנחנו , צומחים בתודעתינו כלפי השמיים שלעולם לא נשיג.
בסופו של דבר , כל מה שקשור בבני אדם הוא ארצי
הנשמה היא בסך הכל ניצוץ התודעה שבתוך החומר , שמתפתח במהלך האבולוציה.
ניצוץ התודעה התחיל מהדומם , ובאבולוציה של הרבה הרבה שנים קלט אור וזיכך את החומר עד שהגענו למי שאנחנו היום - יצורים שמסוגלים לדבר ולחשוב ולקלוט מושגים מופשטים - מה שאני קורא "צלם אלהים".
אבל גם ניצוץ התודעה ארצי
גם כל החוזים הם עניין ארצי , והם עניני ההסכמות של האנושות על כל מיני דברים.
זה קשור לתודעה האנושית , וזהו.
לעומת ההוויה עצמה , אנחנו וההסכמים שלנו נחשבים פחות מאבק דק.
NוNין cוcNו
New member
חוזים נשמתים..
הנה מאמר נחמד בנושא:
 
האם סבל תלוי רק בנו? האם קיימת אפשרות שלא לסבול?
 
נכתב על ידי זמן אמת | הדפסה | דואל | כניסות: 223
 
 
 
שאלה שהיגיעה אל המאמנים שלנו ועולה מתוכינו:
 
"האם סבל תלוי רק בנו? האם קיימת אפשרות שלא לסבול?
האם אנשים נולדים עם מידת סבל שווה? או שישנם אנשים שימשכו אליהם יותר סבל במהלך חייהם? ואם כן, מדוע? חוזה נשמתי? או מחשבות שבוראות מציאות?"
 
אני אוהבת שאלות, משום שהן מזמינות אותי לצלול לתוך הנשמה והידע שעולה ממנה, ולראות לאן הגעתי שם. מה אני רואה ומה כבר סיים את חייו בי.
 
סבל הוא כאב שהזדהינו איתו מאד ואנחנו נאחזים בו כזהות.
 
משהו קורה, אנחנו מאמינים שהוא מסוכן לנו או בוודאי גורם כאב, אנחנו לא בודקים אלא מיד חיים את זה. אז אנחנו כואבים, כי אנחנו מתנגדים למציאות, נלחמים בסכנה, נמצאים בחיכוך עם המתרחש. הכאב הוא של עכשיו, הוא פרי של חיכוך והתנגדות ברגע הזה.
אם אני מתמסר אליו, מפסיק להתנגד לו ונענה- הכאב פוסק.
זה כמו מסדרון שעברת בו. לא נשארת בו. עברת.
 
אבל אם הכאב הזה הופך להיות הדרך שבה אני מבין את עצמי ואת העולם, אם הכאב הזה נראה לי אמיתי ואני מאמין שהוא תוצאה בלתי נמנעת של מצב או של הגורל שלי- נתקעתי במסדרון. בטעות אני חושב שאני בחדר או במרחב. בטעות אני חושב שאני בדרך ובתנועה. בעצם אני הולך במעגלים ולפעמים אפילו בקושי זז. הכאב הופך להיות השם השני שלי.
 
ואז אני מתפתה לאותן המחשבות שיוצרות חיכוך ומאבק עם החיים, ואני מכאיב וכואב שוב ושוב ושוב, ואז זה כבר סבל. זה כבר לא רגעי, זו תנועת חיים שבה לחזרה יש כבר מחיר. זה כמו לשפשף את הידיים זו בזו חמש שעות. שורף, מגורה, מקולף, מדמם, כואב מאד והופך למעצב חיים. יש דברים שאני כבר לא עושה בגלל המצב הזה ויש דברים שאני עושה, כי אני מוכרח. הסבל דוחק בי. הסבל הופך למניע של ההתרחשות.
 
השאלה של חוזה נשמתי פותחת חלון ליופי. כאן הנשמה שהתנדבה לעזור לנשמה אחרת ללמוד שיעור, מגלמת אהבה. במימד האנושי, הגופי, הנתפס על ידי השכל והחושים, יכול להתרחש שם סבל כדי שהאחר יתעורר ממחשבות ואשליות. במימד האמיתי, של הרוח והנשמה, אנחנו גדלים זה דרך זה, מתעוררים לטבע שלנו זה דרך מה שהאחר מעורר בנו ומפגיש אותנו איתו.
הסבל הזה נותן חיים ולא חייב להימשך לאורך זמן. אדם, נשמה, יפסיק לסבול, כאשר האחר יתעורר מן האשלייה, יתפכח מן המחשבות שיוצרות לו התנגדות וכאב מתמשך. אז הוא יוכל להפסיק למלא את תפקידו כמעורר דרך הסבל.
והאחר יתעורר כאשר אנחנו נתעורר מן הבלבול שאנחנו נתונים בו. אחד דרך השני . אחד בזכות השני.
לכן, אנחנו מוזמנים להתעורר זה דרך זה ולא לעסוק בלהימנע מכאב ,לא לנסות להימנע מסבל או להילחם בו.
כי מה שנלחמים בו גדל ומה שבורחים ממנו רודף אחריך.
מה שאתה פוגש הופך לאור.
 
http://zmanemet.com/index.php/2013-06-08-13-56-10/89-2013-06-25-23-58-07
 
הנה מאמר נחמד בנושא:
 
האם סבל תלוי רק בנו? האם קיימת אפשרות שלא לסבול?
 
נכתב על ידי זמן אמת | הדפסה | דואל | כניסות: 223
 
 
 
שאלה שהיגיעה אל המאמנים שלנו ועולה מתוכינו:
 
"האם סבל תלוי רק בנו? האם קיימת אפשרות שלא לסבול?
האם אנשים נולדים עם מידת סבל שווה? או שישנם אנשים שימשכו אליהם יותר סבל במהלך חייהם? ואם כן, מדוע? חוזה נשמתי? או מחשבות שבוראות מציאות?"
 
אני אוהבת שאלות, משום שהן מזמינות אותי לצלול לתוך הנשמה והידע שעולה ממנה, ולראות לאן הגעתי שם. מה אני רואה ומה כבר סיים את חייו בי.
 
סבל הוא כאב שהזדהינו איתו מאד ואנחנו נאחזים בו כזהות.
 
משהו קורה, אנחנו מאמינים שהוא מסוכן לנו או בוודאי גורם כאב, אנחנו לא בודקים אלא מיד חיים את זה. אז אנחנו כואבים, כי אנחנו מתנגדים למציאות, נלחמים בסכנה, נמצאים בחיכוך עם המתרחש. הכאב הוא של עכשיו, הוא פרי של חיכוך והתנגדות ברגע הזה.
אם אני מתמסר אליו, מפסיק להתנגד לו ונענה- הכאב פוסק.
זה כמו מסדרון שעברת בו. לא נשארת בו. עברת.
 
אבל אם הכאב הזה הופך להיות הדרך שבה אני מבין את עצמי ואת העולם, אם הכאב הזה נראה לי אמיתי ואני מאמין שהוא תוצאה בלתי נמנעת של מצב או של הגורל שלי- נתקעתי במסדרון. בטעות אני חושב שאני בחדר או במרחב. בטעות אני חושב שאני בדרך ובתנועה. בעצם אני הולך במעגלים ולפעמים אפילו בקושי זז. הכאב הופך להיות השם השני שלי.
 
ואז אני מתפתה לאותן המחשבות שיוצרות חיכוך ומאבק עם החיים, ואני מכאיב וכואב שוב ושוב ושוב, ואז זה כבר סבל. זה כבר לא רגעי, זו תנועת חיים שבה לחזרה יש כבר מחיר. זה כמו לשפשף את הידיים זו בזו חמש שעות. שורף, מגורה, מקולף, מדמם, כואב מאד והופך למעצב חיים. יש דברים שאני כבר לא עושה בגלל המצב הזה ויש דברים שאני עושה, כי אני מוכרח. הסבל דוחק בי. הסבל הופך למניע של ההתרחשות.
 
השאלה של חוזה נשמתי פותחת חלון ליופי. כאן הנשמה שהתנדבה לעזור לנשמה אחרת ללמוד שיעור, מגלמת אהבה. במימד האנושי, הגופי, הנתפס על ידי השכל והחושים, יכול להתרחש שם סבל כדי שהאחר יתעורר ממחשבות ואשליות. במימד האמיתי, של הרוח והנשמה, אנחנו גדלים זה דרך זה, מתעוררים לטבע שלנו זה דרך מה שהאחר מעורר בנו ומפגיש אותנו איתו.
הסבל הזה נותן חיים ולא חייב להימשך לאורך זמן. אדם, נשמה, יפסיק לסבול, כאשר האחר יתעורר מן האשלייה, יתפכח מן המחשבות שיוצרות לו התנגדות וכאב מתמשך. אז הוא יוכל להפסיק למלא את תפקידו כמעורר דרך הסבל.
והאחר יתעורר כאשר אנחנו נתעורר מן הבלבול שאנחנו נתונים בו. אחד דרך השני . אחד בזכות השני.
לכן, אנחנו מוזמנים להתעורר זה דרך זה ולא לעסוק בלהימנע מכאב ,לא לנסות להימנע מסבל או להילחם בו.
כי מה שנלחמים בו גדל ומה שבורחים ממנו רודף אחריך.
מה שאתה פוגש הופך לאור.
 
http://zmanemet.com/index.php/2013-06-08-13-56-10/89-2013-06-25-23-58-07
 
השאלה הקלאסית
זיווג מגן עדן , או גן עדן מזיווג .
בזיווג מגן עדן יש בעיה עם הנחש לילית וכו'
חיבור מתוקן בזוגיות יוצר פנים מאיר של גן עדן .
והמנצח על שני התזמורות הללו היא האהבה .
רק ביימינו צריך לעבור קורס שזה תזמורת האהבה ,ועל המנגינה ...
מנצח האל , ואם הוא מרכיב באהבה אז זה בכיוון ...
דוד
זיווג מגן עדן , או גן עדן מזיווג .
בזיווג מגן עדן יש בעיה עם הנחש לילית וכו'
חיבור מתוקן בזוגיות יוצר פנים מאיר של גן עדן .
והמנצח על שני התזמורות הללו היא האהבה .
רק ביימינו צריך לעבור קורס שזה תזמורת האהבה ,ועל המנגינה ...
מנצח האל , ואם הוא מרכיב באהבה אז זה בכיוון ...
דוד
לדעתי זה עניין חוקי בעיקר
נישואין זה חוזה כלכלי בין בני זוג. בזמן האחרון נוטים לקשור לזה אהבה, לאורך רוב שנות ההיטוריה של האנושות נישואין היו חוזה כלכלי, לעיתים גם פוליטי.
החוזה כלל התחייבויות כלכליות הדדיות ("עקרת בית" זה משהו שהיה קיים כמה עשרות שנים סך הכל. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית נשים עבדו. אומנם בבית, אך העבודה שלהן הייתה חיונית להישרדות המשפחה) בין בני הזוג, בין המשפחות שלהם, ומצד כל המבוגרים במשפחות כלפי הילדים.
 
זה לא קשור לאפשרות לעזוב כל פעם שקשה, שקיימת גם אחרי הנישואין - כפי שמראות סטטיסטיקות הגירושין, ואפשר להמשיך לחיות יחד גם בלי שום טקס - וגם דוגמאות לזה אני מכירה.
 
השאלה היא מה זה קשה ומה היא סיבה טובה לדעתך לגירושין. כמו שאמרה אמה של כותבת הספר "תחזוקת בעל" לבת שלה - "הוא מפרנס? הוא לא מרביץ לך? אז מה עוד את רוצה?". פעם אלו היו הציפיות. היום אנשים רוצים אהבה.
 
למען האמת, אני חושבת שיש הרבה יותר אנשים שנשארים בנישואי נוחות ללא אהבה מאשר אנשים שמעיזים להתגרש. לשמחתי זה משתנה, ואני מקווה להמשך מגמה ברוכה זו!
 
נישואין זה חוזה כלכלי בין בני זוג. בזמן האחרון נוטים לקשור לזה אהבה, לאורך רוב שנות ההיטוריה של האנושות נישואין היו חוזה כלכלי, לעיתים גם פוליטי.
החוזה כלל התחייבויות כלכליות הדדיות ("עקרת בית" זה משהו שהיה קיים כמה עשרות שנים סך הכל. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית נשים עבדו. אומנם בבית, אך העבודה שלהן הייתה חיונית להישרדות המשפחה) בין בני הזוג, בין המשפחות שלהם, ומצד כל המבוגרים במשפחות כלפי הילדים.
 
זה לא קשור לאפשרות לעזוב כל פעם שקשה, שקיימת גם אחרי הנישואין - כפי שמראות סטטיסטיקות הגירושין, ואפשר להמשיך לחיות יחד גם בלי שום טקס - וגם דוגמאות לזה אני מכירה.
 
השאלה היא מה זה קשה ומה היא סיבה טובה לדעתך לגירושין. כמו שאמרה אמה של כותבת הספר "תחזוקת בעל" לבת שלה - "הוא מפרנס? הוא לא מרביץ לך? אז מה עוד את רוצה?". פעם אלו היו הציפיות. היום אנשים רוצים אהבה.
 
למען האמת, אני חושבת שיש הרבה יותר אנשים שנשארים בנישואי נוחות ללא אהבה מאשר אנשים שמעיזים להתגרש. לשמחתי זה משתנה, ואני מקווה להמשך מגמה ברוכה זו!
 
רונית 1411
New member
קגומה אהובה
יתאים לך מפגש בפארק המדע?
גם אני מסכימה שנישואין צריכים להיות יותר מנוחות
אך יש בטקס משהו אחר לדעתי,
מעין ערך מוסף גם ברמות נשמה.
יתאים לך מפגש בפארק המדע?
גם אני מסכימה שנישואין צריכים להיות יותר מנוחות
אך יש בטקס משהו אחר לדעתי,
מעין ערך מוסף גם ברמות נשמה.
מתי? אני בקרוב משתחררת!
ואז יהיה לי זמן לכל מיני דברים.
 
הטקס יוצר שינוי, לטובה או לרעה.
במה אני מאמינה? בלהישאר יחד באש ובמים? או בללכת, להיפרד, אם גוועת האהבה? לא יודעת. אבל ראיתי זוגות מקסימים שהעדר טקס לא הפריע להם, ולא מעט זוגות נשואים שהטקס כבל אותם.
 
ובכל מקרה לדעתי לעזור לרבנות, ולו במעט, זה קארמה רעה.
ואז יהיה לי זמן לכל מיני דברים.
 
הטקס יוצר שינוי, לטובה או לרעה.
במה אני מאמינה? בלהישאר יחד באש ובמים? או בללכת, להיפרד, אם גוועת האהבה? לא יודעת. אבל ראיתי זוגות מקסימים שהעדר טקס לא הפריע להם, ולא מעט זוגות נשואים שהטקס כבל אותם.
 
ובכל מקרה לדעתי לעזור לרבנות, ולו במעט, זה קארמה רעה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.