רעיון החזרה
וחוזר לא חלילה
***************
בשיעורים בחוג לפילוסופיה מלמדים אותנו, שקירקגור, הפילוסוף הדני הנודע, הוא הקוטב ההפוך למחשבת היגל. שבעוד היגל נישא על גלי "הרוח האוניברסאלית", שהיא תנועת-על אובייקטיבית והיסטורית של תבונה ואמת, קירקגור התמקד במצבו של הסובייקט, בתחושות האני, ובתור שכזה, פתח את השער בפני ניטשה ובפני האקזיסטנציאליזם בכלל. היגל הוא איש הרוח המופשטת; קירקגור הוא איש האני החי. היגל מייצג את הטוטליטאריות של התבונה והרציונאליות; קירקגור מייצג את ההפנמה הרגישה הסובייקטיבית. ניגוד קל, פשוט וקליט, אשר – כדרכם של ניגודים – רחוק מלהיות כזה.
 
 
ואכן, ניסיון להבין את מושג "החזרה", אחד ממושגיו היותר מסובכים של קירקגור, ילַמד, שמחשבתו של ההוגה הדֶני חייבת רבות למחשבת ההוגה הגרמני.
 
 
המסכת ההיגליאנית של תנועת הרוח, הלא היא תנועת התעצמותה של האמת הכללית במהלך ההיסטוריה, היא מסכת מעגלית וספיראלית גם יחד והיא עוברת דרך הכרתו/רוחו של היחיד: דרכו של אדם לידיעת עצמו ראשיתה בשלילה רוחנית עצמית, בניכור הרוח של היחיד היוצאת אל העולם האובייקטיבי, ומשם – חזרתה המעגלית אל עצמה כשהיא ממצעת (מיצוע = סינתזה) את עצמה ומגביהה את עצמה. זהו תהליך דיאלקטי, בו סתירת הרוח את עצמה מחזירה את הרוח אל עצמה כשהיא מועשרת על ידי ניגודה ומוגבהת לרמה גבוהה יותר של אמת וידיעה עצמית. בתנועה דיאלקטית זו, האידיאה הסובייקטיבית יצאה אל מחוץ לעצמה על מנת להגשים עצמה בעולם אך זאת רק על מנת לשוב אל עצמה כאמיתית יותר, כמועשרת וכאחרת. הרוח עברה מטמורפוזה, אך גם חזרה למצב ראשוני כיון ששבה אל עצמה.
 
 
בשנת 1847 כתב סרן קירקגור את הספר "משבר בחייה של שחקנית". היה זה לרקע מהלך דרמטי בתיאטרון הדֶני, בו שָבַה השחקנית הנודעת, יוהנה לואיז הייברג, לשחק בתפקיד יוליה של שייקספיר 20 שנה לאחר שכיכבה בתפקיד זה. בעבור קירקגור, המהלך של הייברג, שכישלונה בניסיון השני היה מצלצל, שימש בסיס לעיונו בתנועה המעגלית של הידיעה והמימוש העצמיים, שהוא גם עיונו בעקרון החזרה כדיאלקטיקה ורפלקסיה עצמיות. כי הייברג, החוזרת אל תפקיד יוליה בגיל מאוחר יותר, הגם שנכשלה כישלון חרוץ ומשפיל, מימשה מטמורפוזה עצמית, "הגביהה" את עצמה בתהליך מעגלי-ספיראלי של שחקנית מבוגרת המתנסה מחדש בחוויית השחקנית הצעירה אך בעומק רוחני רב יותר. נכון, יוהנה לואיז הייברג כשלה בביצועה המאוחר, ברם היא הצליחה ברובד העמוק יותר, זה של האידיאה, האמת, הידיעה העצמית בזמן.[1]
 
 
ב- 1843, 4 שנים קודם לספרונו על השחקנית, ראה אור ספרו של קירקגור, "חזרה" (Repetition). הפילוסוף חתם עליו בפסבדונים "קונסטנטין קונסטנטינוס" וגולל בו את סיפור התנסותו עם "בחור צעיר". בטרם נעיין בסיפור וננסה להתמודד עם מושג ה"חזרה", נקרא דברים שכתב ג'ון סטיוארט ב- 2003 בספר "הערכה מחודשת של יחסי קירקגור והיגל":
 
"במבט ראשון, הספר, 'חזרה', נראה כאחד שאין לו זיקה של ממש למחשבת היגל. בכל הטקסט כולו יש רק הֶרְמֵז (אָלוזיה) אחד להיגל; כך, שלכאורה, אין שום קשר פרטיקולארי בין היגל לבין רעיון החזרה. על כל פנים, […] בהתייחסותו היחידה להיגל בספר 'חזרה' מקושר המושג למושג המיצוע של היגל: 'חזרה לשמה הוא מה שבטעות נקרא מיצוע.' […] מושגי הדיאלקטיקה והמיצוע של היגל נראים, לפיכך, מרכזיים לענייניו הכלליים של קירקגור, לפחות בתקופה זו של כתיבתו. ברצוני לטעון, שבאורח מוזר למדי, המקור הראשוני של קירקגור למושג החזרה היה היגל עצמו."[2]
 
 
ובכן, בספר "חזרה" מציע קירקגור את מושג החזרה כאידיאל קיומי, כדרך חיים מבוקשת. קונסטנטין קונסטנטינוס יורד לשורש המושג באמצעות סיפורו של בחור צעיר שהתאהב בנערה, הציע לה נישואין, אך שב בו מהצעתו לאחר שנתקבלה (כמובן, שהסיפור הוא הד מדויק לפרשה המפורסמת של יחסי קירקגור ורגינה אולסן, פרשה שפגשנו בה לראשונה בישראל ב"מכתבים לקורדליה", שתורגמו לעברית ב- 1961[3]). הבחור הצעיר, שאהבתו לנערה עוררה בו כוחות פיוטיים והפך משורר, מדבר וכותב על אהבתו כעל זיכרון. אך, בעבור קונסטנטינוס, "חזרה" ו"היזכרות" אינן זהות. שמבחינתו, החזרה היא ההסבה קדימה של מה שהיה הפנייה לאחור ברעיון היווני העתיק של הזיכרון (אפלטון: הידיעה בבחינת היזכרות באידיאה). שלא כבמעשה ההיזכרות, טוענים קונסטנטינוס/קירקגור, האדם חי חיים של ממש רק באקט של חזרה מרצון. ב- 1954 פורסם בעברית מבחר קטן מכתבי קירקגור, שכלל קטע (מנותק מכל הקשר ולכן גם סתום) מתורגם מתוך "חזרה". כאן קראנו:
 
"החזרה וההיזכרות אינן אלא תנועה אחת בכיוונים מנוגדים. כי זה שנזכרים בו היה קיים, וחוזרים אליו אחורנית; בעוד שבחזרה אמיתית נזכרים קדימה. החזרה היא העושה את האדם מאושר (בעוד שהזיכרון עושה אותו לבלתי מאושר)..."[4]
 
 
הבחור הצעיר, הכותב שירי אהבה נוגים מתוך זיכרון אהבתו, אינו מבין חזרה מהי. על מנת להבין את פשר החזרה המבוקשת, שב קונסטנטינוס לברלין, בה ביקר בעבר, ומבקר באותם מקומות שהפעימוהו פעם. אך, גם חוויה זו אינה החזרה המבוקשת, שכן קונסטנטינוס/קירקגור מבחינים בין הֶרְגֵל,שהוא דפוס חוזר, לבין חזרה, שהיא אקט של מימוש.
 
 
בשלב זה החל הבחור הצעיר כותב לקונסטנטינוס מכתבים בהם דיווח על התעמקותו בסיפורו של איוב התנ"כי, ובעיקר במהלך המסיים של ה"חזרה" – "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו", משמע "החזרת" הבנים והבנות, הצאן, הגמלים וכו'. בעוד אנחנו היינו מרימים גבה לנוכח "החְזרה" זו שאינה יכולה לפצות על האסון הנורא ולפיכך אינה החְזרה, בעבור קונסטנטינוס, זוהי חזרה של ממש, כיון שהיא מושתתת על אובדן גמור. רק מתוך הייאוש והבחילה הקיומית ניתן לאשר אקט של חזרה אמיתית, הוא טוען. ואכן, הבחור הצעיר, המדווח לקונסטנטינוס על נישואיה של ארוסתו-לשעבר, נתפס כמי שבכוחו להגשים עתה חזרה אמיתית בזכות האובדן הגמור שחווה. כיון, שבאקט ה"חזרה", אומר קירקגור, אדם מסכן את חייו, מאבד אותם וזוכה בהם מחדש. רק בתנאים אלה, ה"חזרה" היא אקט רוחני נעלה של מימוש עצמי, כי רק בתנאים אלה ה"חזרה" אינה היזכרות בעבר אלא התנסות מחודשת בהם בהווה. רק בתנאים אלה יודע האדם הפנמה לתוך עצמו, הופך יותר הוא עצמו. בתהליך ספיראלי, העבר של האדם הובא אל ההווה, לא כהיזכרות אלא כאקט קיומי נועז וממשי:
 
"…כדי לרדות בחזרה דרוש אומץ לב. המוצֵא מנוח בהסתפקו בתקווה הוא פחדן, והחוזר ופונה אל הזיכרון הוא רודף תענוגות, אך זה אשר יש לו האומץ לרצות בחזרה הוא גבר. […] מי שלא תפס כי החיים הם חזרה וכי כל יופיים נתון בחזרה, חרץ את גזר דינו."[5]
 
 
יש משהו מן החוויה הדתית באקט ה"חזרה", טוען קירקגור. הבחור הצעיר, זה המאוהב והמתפייט על אהבתו, עודנו ב"מצב האסתטי" של החיים, שלב הסיפוקים החושיים הקיקיוניים. אך הבחור הצעיר, שלאחר הפנמתו את המצב האיובי, הוא כבר במצב גבוה יותר, ב"מצב הדתי". שכן, כאיוב, הוא צלל לעומק הייאוש, חווה את הקטסטרופה של האובדן, אך מתוך אלה אמר "הן" לחיים ולפעולה וחזר אל חייו הקודמים בדרגה גבוהה יותר. הבחור הצעיר הבין שאהבה אינה עניין של התרפקות, כתיבה או קריאה על אהבה, כי אם עניין של נקיטת פעולה. ה"חזרה", בבחינת "מצב דתי", פירושה נאמנות לדרך חיים, ומבחינה זו, היא ניגודו של "המצב האסתטי" שהוא מצב של שינויים מתמידים (במרוץ אחר סיפוקים). יתר על כן, ה"חזרה" היא התנסות גבוהה יותר בשלב קודם ונמוך יותר של החיים. טרנספיגורציה של צורת חיים קודמת. חיי אדם ממומשים הם ספיראלה מתמדת של מעגלי שיבה – שיבות למצב קודם לצורך הגבהתו במעשה.
 
 
דומה, שעתה אנחנו מתחילים להבין את פשר מושג החזרה של קירקגור. במקביל לאותה מעגליות ספיראלית של היגל, בה הכרת האני יצאה מעצמה אל שלילתה במציאות, ויצרה עם העולם סינתזה (מיצוע) על מנת לחזור אל עצמה טעונה בהבנה עצמית גדולה יותר, כך אידיאל החזרה הקירקגוריאני הוא תהליך דיאלקטי של מיצוע עבר והווה בחיי אדם: אדם חווה עבר מסוים, שבעקבותיו נגרם לאדם סבל הכרוך באובדן. אדם זה יכול להתרפק על עברו האבוד, להתאבל עליו, לכתוב עליו שירים. אך, אותו אדם, אומר לנו קירקגור, מן הדין ש"יחזור" אל אותו עבר, יתבונן בו פנים אל פנים וינקוט לגביו פעולה המאשרת את חייו בהווה. ההווה החדש שלו הגביה, "שָם לְעַל" (מלשון Aufhebung, הגבהה), את עברו, תוך כדי סגירת
