אורלי קסטל בלום
נולדה בתל אביב 1960 הוריה עלו ממצריים לאחר קום המדינה, ושפת הדיבור בבית הייתה צרפתית. אביה שעבד באלעל כראש מדור משכורות נפטר בגיל צעיר מסרטן נדיר וקטלני,דמותו ואורח החיים בבית ילדותה על רקע מותו מהווים את הרקע והאוירה בכל ספריה ובעיקר בדולי סיטי. היא שרתה בצבא כמשקית ת"ש ולמדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב ושנה בבית צבי שם הכירה את גדי בלום עיתונאי בהעיר ונישאה לו (ובינתיים גם התגרשה ממנו) והיא אם לשני ילדים. כמו שדוסטו הזכיר באחת הודעות שלו השבוע המורבידיות של כתיבתה וסגנונה האופייני אינו יכול להשאיר את הקורא אדיש כלפיה יש כאלו שמעריצים את כתיבתה ויש שאינם יכולים לסבול אותה, לדעתי הכתיבה שלה דומה לוידאו קליפ תמונה מתחלפת בתמונה בקצב תזזיתי ואלף אפשרויות מתממשות בבת אחת בו זמנית הכתיבה המהירה מכתיבה הרבה פעמים את קצב הקריאה ושטף הארועים יוצר שטף של מילים על סף האסטמה. הכתיבה שלה רוייה בהומור ואירוניה עצמית למרות שהיא עוסקת בנושאים רצינים ומחטטת בפצעים פתוחים. הורות היא פצע פתוח אצל מי שלדבריה גדלה בסוג של דינמיקה מחניקה וקלילה לחילופין, אובססיביות תזזיתית הקרבה והתמסרות מאפיינים את עבודתה וחילופין את אמהותה כפי שהיא מעידה על עצמה. דולי סיטי כספר מייצג : הגיבורה שלו דולי הא רופאה שלמדה לטענתה שמונה שנים באוניברסיטה של קטמנדו וגרה בעיר מטורפת בלי עבר ובלי תשתית שמזכירה למעשה את תל אביב דולי היא רופאה כמו שאורלי היא סופרת: שתיהן משחקות עם הביוגרפיה שלהן הופכות אותה פותחות אותה פורמות תופרות ומעבירות איברים. כיון שדולי אינה רשאית לעבוד כרופאה בישראל היא פורקת את הדחפים העמלניים יצירתיים שלה בחיפוש תרופה לסרטן ובטיפול בבנה חסר האב שאפילו באמהותה עליו היא לא בטוחה , כאקט של הפחתת חרדה היא מעניקה לו "טיפולים רפואיים מסורים" רוחצת אותו באמבטיות יוד מחטא פותחת את גופו כל יומיים בסכין מנתחים ובודקת את איבריו טסה עד קצה העולם להשיג לו אברים חלופיים שהיא גונבת מילד חולה אחר, משתילה בו איברים רזרווים לכל מקרה שלא יהייה , ומדברת על גבולות השגעון והרוע האנושי, על הליכה על חבל דק מצד אחד בין שגעון לשפיות ומצד שני בין טוב לב ומסירות לרוע
נולדה בתל אביב 1960 הוריה עלו ממצריים לאחר קום המדינה, ושפת הדיבור בבית הייתה צרפתית. אביה שעבד באלעל כראש מדור משכורות נפטר בגיל צעיר מסרטן נדיר וקטלני,דמותו ואורח החיים בבית ילדותה על רקע מותו מהווים את הרקע והאוירה בכל ספריה ובעיקר בדולי סיטי. היא שרתה בצבא כמשקית ת"ש ולמדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב ושנה בבית צבי שם הכירה את גדי בלום עיתונאי בהעיר ונישאה לו (ובינתיים גם התגרשה ממנו) והיא אם לשני ילדים. כמו שדוסטו הזכיר באחת הודעות שלו השבוע המורבידיות של כתיבתה וסגנונה האופייני אינו יכול להשאיר את הקורא אדיש כלפיה יש כאלו שמעריצים את כתיבתה ויש שאינם יכולים לסבול אותה, לדעתי הכתיבה שלה דומה לוידאו קליפ תמונה מתחלפת בתמונה בקצב תזזיתי ואלף אפשרויות מתממשות בבת אחת בו זמנית הכתיבה המהירה מכתיבה הרבה פעמים את קצב הקריאה ושטף הארועים יוצר שטף של מילים על סף האסטמה. הכתיבה שלה רוייה בהומור ואירוניה עצמית למרות שהיא עוסקת בנושאים רצינים ומחטטת בפצעים פתוחים. הורות היא פצע פתוח אצל מי שלדבריה גדלה בסוג של דינמיקה מחניקה וקלילה לחילופין, אובססיביות תזזיתית הקרבה והתמסרות מאפיינים את עבודתה וחילופין את אמהותה כפי שהיא מעידה על עצמה. דולי סיטי כספר מייצג : הגיבורה שלו דולי הא רופאה שלמדה לטענתה שמונה שנים באוניברסיטה של קטמנדו וגרה בעיר מטורפת בלי עבר ובלי תשתית שמזכירה למעשה את תל אביב דולי היא רופאה כמו שאורלי היא סופרת: שתיהן משחקות עם הביוגרפיה שלהן הופכות אותה פותחות אותה פורמות תופרות ומעבירות איברים. כיון שדולי אינה רשאית לעבוד כרופאה בישראל היא פורקת את הדחפים העמלניים יצירתיים שלה בחיפוש תרופה לסרטן ובטיפול בבנה חסר האב שאפילו באמהותה עליו היא לא בטוחה , כאקט של הפחתת חרדה היא מעניקה לו "טיפולים רפואיים מסורים" רוחצת אותו באמבטיות יוד מחטא פותחת את גופו כל יומיים בסכין מנתחים ובודקת את איבריו טסה עד קצה העולם להשיג לו אברים חלופיים שהיא גונבת מילד חולה אחר, משתילה בו איברים רזרווים לכל מקרה שלא יהייה , ומדברת על גבולות השגעון והרוע האנושי, על הליכה על חבל דק מצד אחד בין שגעון לשפיות ומצד שני בין טוב לב ומסירות לרוע
