Lord Of Freedom
New member
אוקי אני מודעת לזה שאני צריכה עזרה
אבל עזרה שאני יכולה לממש לבד, כי אין לי כסף לפנות לפסיכולוג. יש לי מספר בעיות. לפני מספר שנים עברתי כמה הטרדות מיניות וזה מטריד אותי ביום יום..קשה לי לשכוח מזה למרות כל המאמצים לא לחשוב על זה. בעבר היו לי התקפי אכילה והייתי מקיאה...כיום זה בא לי לעיתים ממש רחוקות.. בתקופה האחרונה התחלתי לחרוט על עצמי..זה עושה לי טוב ומשחרר. אני סובלת מדיכאון. אני בוכה המון. ההורים שלי לא מקבלים את היותי נמשכת לבנות וזה מקשה עוד. יש לי בן זוג ובת זוג. אני לא יודעת במי אני באמת מאוהבת.. בקיצור. אני מרגישה שאני נמצאת בבלאגן רציני ואני רק מחכה למות. אני יודעת שאני לא אנסה להתאבד, אבל פשוט כל יום אני מייכלת לעצמי למות כבר. מאז שאני מכירה את עצמי, מגיל קטן תמיד רציתי למות. אני מרגישה שאני נמצאת בדיכאון תמידי שלא עובר, ופשוט התרגלתי לחיות איתו ולהסתיר אותו. מבחוץ חושבים שאני בנאדם מאושר, שתמיד טוב לו, אופטימית תמיד מחייכת, ממש חיים ורודים. אני משחקת משחק. אני מרגישה כמו שחקנית מעולה. אבל כשאני לבד עם עצמי, הדיכאון משתלט עלי. קשה לי, קשה לי ונמאס לי להיות צבועה, להיות לא אני. לנסות לעבור כל יום עם חיוך, לתת תקווה לאחרים ולעודד אותם בינתיים שאני עובדת על עצמי..שאני בעצמי מדוכאת.. נמאס לי לנסות לא לחשוב, לשמוע מוזיקה כל היום ולהזות כאילו אני על סמים רק כדי לא לחשוב ולשקוע בידכאון. נמאס לי לחכות למוות. מה אני אעשה? פשוט נמאס לי!
אבל עזרה שאני יכולה לממש לבד, כי אין לי כסף לפנות לפסיכולוג. יש לי מספר בעיות. לפני מספר שנים עברתי כמה הטרדות מיניות וזה מטריד אותי ביום יום..קשה לי לשכוח מזה למרות כל המאמצים לא לחשוב על זה. בעבר היו לי התקפי אכילה והייתי מקיאה...כיום זה בא לי לעיתים ממש רחוקות.. בתקופה האחרונה התחלתי לחרוט על עצמי..זה עושה לי טוב ומשחרר. אני סובלת מדיכאון. אני בוכה המון. ההורים שלי לא מקבלים את היותי נמשכת לבנות וזה מקשה עוד. יש לי בן זוג ובת זוג. אני לא יודעת במי אני באמת מאוהבת.. בקיצור. אני מרגישה שאני נמצאת בבלאגן רציני ואני רק מחכה למות. אני יודעת שאני לא אנסה להתאבד, אבל פשוט כל יום אני מייכלת לעצמי למות כבר. מאז שאני מכירה את עצמי, מגיל קטן תמיד רציתי למות. אני מרגישה שאני נמצאת בדיכאון תמידי שלא עובר, ופשוט התרגלתי לחיות איתו ולהסתיר אותו. מבחוץ חושבים שאני בנאדם מאושר, שתמיד טוב לו, אופטימית תמיד מחייכת, ממש חיים ורודים. אני משחקת משחק. אני מרגישה כמו שחקנית מעולה. אבל כשאני לבד עם עצמי, הדיכאון משתלט עלי. קשה לי, קשה לי ונמאס לי להיות צבועה, להיות לא אני. לנסות לעבור כל יום עם חיוך, לתת תקווה לאחרים ולעודד אותם בינתיים שאני עובדת על עצמי..שאני בעצמי מדוכאת.. נמאס לי לנסות לא לחשוב, לשמוע מוזיקה כל היום ולהזות כאילו אני על סמים רק כדי לא לחשוב ולשקוע בידכאון. נמאס לי לחכות למוות. מה אני אעשה? פשוט נמאס לי!