חלומותשל אחרים
New member
אוקי. (אולי ט')
האופוריה של השחרור ירדה. עכשיו צריך להתמודד עם המציאות וזה לא קל.
קשה לעמוד בתפריט הזה מחוץ למחלקה. שם זה היה קלי קלות... כולם הולכים לאכול יחד באותה שעה, אין בכלל שאלה של בחירה ורצון, הכל בדוק ומדוד, הכל בטוח.
בבית אין את זה יותר. לא לאכול זה לא אופציה. פשוט לא. אבל עניין הכמויות משגע אותי... אני לא יודעת אם לקחתי יותר או פחות ממה שצריך. אני יודעת בהגיון שזה לא באמת משנה , אבל זה מפחיד.
בבית יש המון אוכל. המון. יש דברים שפתאום בא לי והם לא בתפריט וזה מתסכל ומפחיד.. מה פתאום "בא לי" מעבר למה שכתוב? השתגעתי? איבדתי שליטה?
יום שלישי אני מגיעה למעקב וכבר מהיום אני מפחדת מהשקילה. מתחננת שהמספר לא ישתנה. אם אני ארד, זה ילחיץ אותי. אם אעלה- זה עוד יותר ילחיץ אותי.
אני יודעת שהמספר לא באמת משנה, וששינוי קטן לפה ולשם זה טבעי. אני יודעת את זה בהגיון, אבל פתאום אני שוב לא מתחברת לזה ברגש.
לצאת מהבית זה גם מלחיץ. צריך להתלבש יפה, לא בפיג'מות כמו במחלקה. אני מסתובבת ברחובות ורואה נשים יותר רזות ממני וזה מטריף אותי. פתאום גל ענק של קנאה.
במחלקה זה ידוע שהרזון הוא לא טבעי ולא בריא. בחוץ לא. משכנעת את עצמי שאני בסדר, שאני צריכה ללמוד לאהוב אותי כמו שאני, אבל הקול הקטן והמעיק הזה עוד שם.
אני מניחה שזה טבעי והגיוני מה שקורה לי. יצאתי מסביבה מאוד מוגנת ותומכת, ועכשיו אני צריכה להסתדר עם עצמי. הגיוני שמשהו ביציבות השבירה שבניתי לי באשפוז יתערער. הגיוני שפתאום הקולות החולים יצופו שוב בצורה חזקה יותר.
מזכירה לעצמי אלף פעמים ביום שהחיים האמיתיים הם מחוץ למחלקה ושאני רוצה להיות חלק ממני.
הכל מבולבל - כיף, שמחה, פחד, תסכול, תקווה, ציפייה.
נאחזת חזק בידיעה האחת שנראית שנראית לי ודאית כרגע- למחלה אני לא רוצה לחזור.
האופוריה של השחרור ירדה. עכשיו צריך להתמודד עם המציאות וזה לא קל.
קשה לעמוד בתפריט הזה מחוץ למחלקה. שם זה היה קלי קלות... כולם הולכים לאכול יחד באותה שעה, אין בכלל שאלה של בחירה ורצון, הכל בדוק ומדוד, הכל בטוח.
בבית אין את זה יותר. לא לאכול זה לא אופציה. פשוט לא. אבל עניין הכמויות משגע אותי... אני לא יודעת אם לקחתי יותר או פחות ממה שצריך. אני יודעת בהגיון שזה לא באמת משנה , אבל זה מפחיד.
בבית יש המון אוכל. המון. יש דברים שפתאום בא לי והם לא בתפריט וזה מתסכל ומפחיד.. מה פתאום "בא לי" מעבר למה שכתוב? השתגעתי? איבדתי שליטה?
יום שלישי אני מגיעה למעקב וכבר מהיום אני מפחדת מהשקילה. מתחננת שהמספר לא ישתנה. אם אני ארד, זה ילחיץ אותי. אם אעלה- זה עוד יותר ילחיץ אותי.
אני יודעת שהמספר לא באמת משנה, וששינוי קטן לפה ולשם זה טבעי. אני יודעת את זה בהגיון, אבל פתאום אני שוב לא מתחברת לזה ברגש.
לצאת מהבית זה גם מלחיץ. צריך להתלבש יפה, לא בפיג'מות כמו במחלקה. אני מסתובבת ברחובות ורואה נשים יותר רזות ממני וזה מטריף אותי. פתאום גל ענק של קנאה.
במחלקה זה ידוע שהרזון הוא לא טבעי ולא בריא. בחוץ לא. משכנעת את עצמי שאני בסדר, שאני צריכה ללמוד לאהוב אותי כמו שאני, אבל הקול הקטן והמעיק הזה עוד שם.
אני מניחה שזה טבעי והגיוני מה שקורה לי. יצאתי מסביבה מאוד מוגנת ותומכת, ועכשיו אני צריכה להסתדר עם עצמי. הגיוני שמשהו ביציבות השבירה שבניתי לי באשפוז יתערער. הגיוני שפתאום הקולות החולים יצופו שוב בצורה חזקה יותר.
מזכירה לעצמי אלף פעמים ביום שהחיים האמיתיים הם מחוץ למחלקה ושאני רוצה להיות חלק ממני.
הכל מבולבל - כיף, שמחה, פחד, תסכול, תקווה, ציפייה.
נאחזת חזק בידיעה האחת שנראית שנראית לי ודאית כרגע- למחלה אני לא רוצה לחזור.
