your-destiny...
New member
אוקיי, עשיתי את זה.
הלכתי לבחינות לתלמה ילין. אני לא מתחרטת שהלכתי, אבל אני גם לא מאושרת מהעינין. טוב אז נתחיל מההתחלה... בסביבות אחת וחצי לקחתי את כל הדברים שלי (תיק עבודות, 2 ספרי אומנות-על פיות כמובן, חפץ אהוב-פיה) ואח שלי ואני יצאנו לדרך. בדרך הוא עשה לי שיחת עידוד, כבר התחלתי להרגיש את הבטן שלי מתכווצת ואת הגרון מתייבש, והתחלתי לשחק עם הידיים שלי כמו שאני תמיד עושה כשאני בלחץ. השיחה שלו עזרה והרגיעה אותי, עד שהגענו לבציפר. נכנסתי, שילמתי על הבחינה, וחיכיתי למורה שיגיע. היינו קבוצה של בערך 13-15 ילדים. בהתחלה כולם היו לחוצים ונבוכים ככה שבקושי דיברנו. עשו לנו תרגילים בציור, והכל הלך יחסית בסדר. כל הקטע של הציור לקח בערך שעה-שעה וחצי. אחר כך הגיע החלק של הראיונות האישיים. אני חיכיתי שלוש שעות (!) עד שהגיע תורי. כבר הרגשתי שאני הופכת למאובן מלשבת שם אז כל פעם התקשרתי למישהו אחר. פעם לחברה, פעם לידיד, ולפעמים פשוט לקחתי את עצמי והסתובבתי בבציפר. אני חייבת להודות, שלעומת בציפר לאומנות, הוא בציפר מכוער. אני ציפיתי שהוא יהיה יפה, מלא בעבודות וצבע, אבל הקירות לבנים ומשעממים ואין ממש מה להסתכל עליו. בציפר מכוער, מה לעשות. היו שם כמה ילדים מאוד נחמדים שהתחלתי לדבר איתם, אפילו מצאתי לי מישהו שמאמין בפיות... זה היה נחמד להעביר את הזמן. בסביבות שש ועשרה הגיע התור שלי לראיון, לקחתי את הדברים שלי ונכנסתי (עדיין משחקת עם הידיים...) התיישבתי והתחלנו. פרסתי את העבודות שלי (5 מהבית ועוד 2 שעשיתי שם) וישר ראיתי את המבט המזלזל על הפנים של הבוחנת. התחלנו לדבר. בתכלס, היא אמרה שלא באתי מוכנה, שזה לא מספיק עבודות (למרות שאמרתי לה שזה כל מה שיש לי) ושהיא חושבת שיש פוטנציאל ומשהו מיוחד אבל היא לא יכולה לקבוע לפי מעט עבודות. היא ביקשה שאני אחזור אחרי פסח עם עוד עבודות ואני כבר לא יודעת אם אני בכלל רוצה. היא הבהירה לי טוב מאוד, שזה לא המקום בשבילי, שאני לא מתאימה לכשרונות שמגיעים לשם. ויודעים מה, אני כבר לא כועסת, אני מסכימה איתה. שיצאתי משם התקשרתי להורים שיבואו לאסוף אותי, התיישבתי על ספסל, ולא ידעתי מה לעשות. לבכות - בגלל שזה מה שרציתי לעשות, בגלל שהרגשתי את הדמעות מגיעות וכבר כמעט לא הצלחתי לעצור אותן, בגלל שהבועה שהייתי בה עד עכשיו התנפצה ואני רואה שאין לי מה להמשיך בתחום הזה, בגלל האכזבה. או לצחוק ולהגיד "איזו הקלה, לפחות אני לא צריכה לשבור את הראש אם לעבור בציפר או לא". אני עדיין לא יודעת מה לעשות. זהו.
הלכתי לבחינות לתלמה ילין. אני לא מתחרטת שהלכתי, אבל אני גם לא מאושרת מהעינין. טוב אז נתחיל מההתחלה... בסביבות אחת וחצי לקחתי את כל הדברים שלי (תיק עבודות, 2 ספרי אומנות-על פיות כמובן, חפץ אהוב-פיה) ואח שלי ואני יצאנו לדרך. בדרך הוא עשה לי שיחת עידוד, כבר התחלתי להרגיש את הבטן שלי מתכווצת ואת הגרון מתייבש, והתחלתי לשחק עם הידיים שלי כמו שאני תמיד עושה כשאני בלחץ. השיחה שלו עזרה והרגיעה אותי, עד שהגענו לבציפר. נכנסתי, שילמתי על הבחינה, וחיכיתי למורה שיגיע. היינו קבוצה של בערך 13-15 ילדים. בהתחלה כולם היו לחוצים ונבוכים ככה שבקושי דיברנו. עשו לנו תרגילים בציור, והכל הלך יחסית בסדר. כל הקטע של הציור לקח בערך שעה-שעה וחצי. אחר כך הגיע החלק של הראיונות האישיים. אני חיכיתי שלוש שעות (!) עד שהגיע תורי. כבר הרגשתי שאני הופכת למאובן מלשבת שם אז כל פעם התקשרתי למישהו אחר. פעם לחברה, פעם לידיד, ולפעמים פשוט לקחתי את עצמי והסתובבתי בבציפר. אני חייבת להודות, שלעומת בציפר לאומנות, הוא בציפר מכוער. אני ציפיתי שהוא יהיה יפה, מלא בעבודות וצבע, אבל הקירות לבנים ומשעממים ואין ממש מה להסתכל עליו. בציפר מכוער, מה לעשות. היו שם כמה ילדים מאוד נחמדים שהתחלתי לדבר איתם, אפילו מצאתי לי מישהו שמאמין בפיות... זה היה נחמד להעביר את הזמן. בסביבות שש ועשרה הגיע התור שלי לראיון, לקחתי את הדברים שלי ונכנסתי (עדיין משחקת עם הידיים...) התיישבתי והתחלנו. פרסתי את העבודות שלי (5 מהבית ועוד 2 שעשיתי שם) וישר ראיתי את המבט המזלזל על הפנים של הבוחנת. התחלנו לדבר. בתכלס, היא אמרה שלא באתי מוכנה, שזה לא מספיק עבודות (למרות שאמרתי לה שזה כל מה שיש לי) ושהיא חושבת שיש פוטנציאל ומשהו מיוחד אבל היא לא יכולה לקבוע לפי מעט עבודות. היא ביקשה שאני אחזור אחרי פסח עם עוד עבודות ואני כבר לא יודעת אם אני בכלל רוצה. היא הבהירה לי טוב מאוד, שזה לא המקום בשבילי, שאני לא מתאימה לכשרונות שמגיעים לשם. ויודעים מה, אני כבר לא כועסת, אני מסכימה איתה. שיצאתי משם התקשרתי להורים שיבואו לאסוף אותי, התיישבתי על ספסל, ולא ידעתי מה לעשות. לבכות - בגלל שזה מה שרציתי לעשות, בגלל שהרגשתי את הדמעות מגיעות וכבר כמעט לא הצלחתי לעצור אותן, בגלל שהבועה שהייתי בה עד עכשיו התנפצה ואני רואה שאין לי מה להמשיך בתחום הזה, בגלל האכזבה. או לצחוק ולהגיד "איזו הקלה, לפחות אני לא צריכה לשבור את הראש אם לעבור בציפר או לא". אני עדיין לא יודעת מה לעשות. זהו.
