אוקיי..עכשיו אני פה
שוב אחזור על הסיפור העצוב שלי, אני ובעלי נשואים שנים רבות, יש לנו ילדים בוגרים ואפילו נכדים, אנחנו באמצע שנות החמישים שלנו, אכן התחלנו צעירים מאד. השנים חלפו כמו אצל כולם, עליות ומורדות, שמחות ועצב...אבל לפני כשנתיים נפל דבר, נפל עלי כמו אבן ענקית. גיליתי שבעלי שבמשך כל שנות נשואנו היה נאמן, לי למשפחה...יצר איזו שהיא מערכת יחסים עם בחורה מעבר לים..מדינה רחוקה. ה"יחסים" כללו שיחות ארוכות, שאני בחושי הבלשי גיליתי, ולפי דעתי גם היה סקס ביניהם במסגרת פגישות "העסקים" שלהם, למרות שאני לא מוכנה להשבע על כך, וזה גם לא משנה, כי בעיני שיחות הן יותר אינטימיות מסקס..שגיליתי את הסיפור הוא הבטיח, נשבע ואמר שהדבר לא יחזור, אבל לא עמד בהבטחתו, והדבר הביא לידי מריבות בלתי פוסקות, יחסים מאד מתוחים, למעשה חוץ מלגור יחד לא היה ביננו הרבה. הלכנו לטיפול זוגי, בעלי שיתף פעולה יפה מאד עם המטפל, אבל תכלס בשטח לא היה שינוי. גיליתי את השקרים וההסתרות שלו כל פעם מחדש, בכי, צעקות, תחנונים...שמעתי הבטחות אבל בשטח...שום דבר. לפני כחודשיים הדברים הגיעו לי עד מעל הראש ואמרתי לו לעזוב את הבית. זה הדבר הכי טוב שקרה ביננו , כן...אין לי בעיה עם זה שהוא איננו בבית, יש לי בעיה עם הגעגועים למשפחה הנהדרת שהיתה לנו, יש לי געגועים לזוגיות, אני כל כך מקנאה בזוגות שאני רואה..נורא. בהתחלה הוא ניתק איתי כל קשר, אפילו לא ענה לי למסרים ששלחתי לו, עד שאני החלטתי שאני מפסיקה לרדוף אחריו....מדי פעם הוא מרים לי טלפון בתירוץ זה או אחר, ואני משתדלת מאד להיות אדישה ולא להגיע לידי עימות איתו. קשה לי נורא..קשה לי. לפני כמה ימים הוא היה בבית לקחת משהו, ואז הוא אמר לי שבקרוב נשב לדבר...אני לא יודעת אם הוא באמת רוצה לדבר לשפוך הכל ולנסות לאחות את הקרע הענק , את חוסר האמון שנוצר בי, או...מה שאני מאד פוחדת זה שהחגים קרבים ובאים והוא לא רוצה להיות לבד, בלי המשפחה הקרובה לו. בינתיים הוא בארץ (אנחנו גרים בחו"ל), לא יצר שום קשר, כלום. אני פוחדת מהרגע שהוא יחזור..מה יהיה? לתת לו צ'אנס? לדבר? להכריח אותו לספר לי את כל האמת? לתת לו אולטימטום?? בתוך תוכי אני לא רוצה להתגרש, וכך גם הוא אומר...שאני צריכה לתת לו שקט, להרגע..בינתיים הוא הרגוע ביננו ואני פקעת עצבים, אני מסתובבת עם גוש בבטן שלא מניח לי. אני אובדת עצות...מה לעשות? האם יש מישהו אי שם שעבר "חוויה" דומה? האם למישהו יש עיצה בשבילי? אני כבר לא יודעת מה לעשות..אני מאד רוצה להציל את הנישואין, קשה לי הלבד הזה...קשה לי נורא, אני לא רואה את עצמי מסיימת את חיי בלעדיו, הוא האיש שבו בחרתי להקים משפחה, עם הטוב והרע שבו..כל מה שאני רוצה זה שישים את הקלפים על השולחן, יתנצל, יסביר..לא יודעת..יגיד משהו בנושא, הוא מאלה שחושב שאם לא מדברים על הבעיות הן נעלמות איכשהו..אני בעד לדבר ולנסות לתקן...אנא....עזרו לי בבקשה, אני מיואשת לגמרי.
שוב אחזור על הסיפור העצוב שלי, אני ובעלי נשואים שנים רבות, יש לנו ילדים בוגרים ואפילו נכדים, אנחנו באמצע שנות החמישים שלנו, אכן התחלנו צעירים מאד. השנים חלפו כמו אצל כולם, עליות ומורדות, שמחות ועצב...אבל לפני כשנתיים נפל דבר, נפל עלי כמו אבן ענקית. גיליתי שבעלי שבמשך כל שנות נשואנו היה נאמן, לי למשפחה...יצר איזו שהיא מערכת יחסים עם בחורה מעבר לים..מדינה רחוקה. ה"יחסים" כללו שיחות ארוכות, שאני בחושי הבלשי גיליתי, ולפי דעתי גם היה סקס ביניהם במסגרת פגישות "העסקים" שלהם, למרות שאני לא מוכנה להשבע על כך, וזה גם לא משנה, כי בעיני שיחות הן יותר אינטימיות מסקס..שגיליתי את הסיפור הוא הבטיח, נשבע ואמר שהדבר לא יחזור, אבל לא עמד בהבטחתו, והדבר הביא לידי מריבות בלתי פוסקות, יחסים מאד מתוחים, למעשה חוץ מלגור יחד לא היה ביננו הרבה. הלכנו לטיפול זוגי, בעלי שיתף פעולה יפה מאד עם המטפל, אבל תכלס בשטח לא היה שינוי. גיליתי את השקרים וההסתרות שלו כל פעם מחדש, בכי, צעקות, תחנונים...שמעתי הבטחות אבל בשטח...שום דבר. לפני כחודשיים הדברים הגיעו לי עד מעל הראש ואמרתי לו לעזוב את הבית. זה הדבר הכי טוב שקרה ביננו , כן...אין לי בעיה עם זה שהוא איננו בבית, יש לי בעיה עם הגעגועים למשפחה הנהדרת שהיתה לנו, יש לי געגועים לזוגיות, אני כל כך מקנאה בזוגות שאני רואה..נורא. בהתחלה הוא ניתק איתי כל קשר, אפילו לא ענה לי למסרים ששלחתי לו, עד שאני החלטתי שאני מפסיקה לרדוף אחריו....מדי פעם הוא מרים לי טלפון בתירוץ זה או אחר, ואני משתדלת מאד להיות אדישה ולא להגיע לידי עימות איתו. קשה לי נורא..קשה לי. לפני כמה ימים הוא היה בבית לקחת משהו, ואז הוא אמר לי שבקרוב נשב לדבר...אני לא יודעת אם הוא באמת רוצה לדבר לשפוך הכל ולנסות לאחות את הקרע הענק , את חוסר האמון שנוצר בי, או...מה שאני מאד פוחדת זה שהחגים קרבים ובאים והוא לא רוצה להיות לבד, בלי המשפחה הקרובה לו. בינתיים הוא בארץ (אנחנו גרים בחו"ל), לא יצר שום קשר, כלום. אני פוחדת מהרגע שהוא יחזור..מה יהיה? לתת לו צ'אנס? לדבר? להכריח אותו לספר לי את כל האמת? לתת לו אולטימטום?? בתוך תוכי אני לא רוצה להתגרש, וכך גם הוא אומר...שאני צריכה לתת לו שקט, להרגע..בינתיים הוא הרגוע ביננו ואני פקעת עצבים, אני מסתובבת עם גוש בבטן שלא מניח לי. אני אובדת עצות...מה לעשות? האם יש מישהו אי שם שעבר "חוויה" דומה? האם למישהו יש עיצה בשבילי? אני כבר לא יודעת מה לעשות..אני מאד רוצה להציל את הנישואין, קשה לי הלבד הזה...קשה לי נורא, אני לא רואה את עצמי מסיימת את חיי בלעדיו, הוא האיש שבו בחרתי להקים משפחה, עם הטוב והרע שבו..כל מה שאני רוצה זה שישים את הקלפים על השולחן, יתנצל, יסביר..לא יודעת..יגיד משהו בנושא, הוא מאלה שחושב שאם לא מדברים על הבעיות הן נעלמות איכשהו..אני בעד לדבר ולנסות לתקן...אנא....עזרו לי בבקשה, אני מיואשת לגמרי.
