פורצת מחסומים
New member
אופנים סגולים
אני זוכרת את האופנים החמודים של חברתי - בצבע סגול. הם דקים וארוכים, ומעל לכל לא כבדים ומפחידים. אני זוכרת את האפנים המיוחדות האלה, כי רציתי שיהיו לי כאלה, אלא שאימי, אמרה שזה ממש לא מקובל, וכי אופנים כאלה יכולים לבתק את בתולי. ובכלל, אני צריכה להיות זהירה, מאחד המכרים של משפחתנו לא יראה אותי. לא עזר לי, שאמרתי לה שאני לא אחזור להיות חרדית. לא עזר לי, להסביר שתקופה ארוכה שלא ראיתי אף לבוש שחורים בשכונה שלנו. לא עזר לי, שסיפרתי שרכבתי במושב של הדודים שלנו, שנה שלמה. הייתי אצל עדי ביום שישי אחה"צ, תכננו לצאת ביחד. ביקשתי ממנה מכנסי ספורט - לי אסור ללבוש בחוץ מכנסים קצרות. היא צחקה עלי, ובחרה בשבילי מכנסים קצרות במיוחד ממש שורטס ניילון מבריק. מדדתי אותו מול המראה, ומקדימה הוא נראה בסדר. שוב היא צחקה, וראיתי במראה שמאחור המכנס קצר עוד יותר. לא היה איכפת לי - השכונה בה התכוונו לטייל נמצאת בקצה העיר, והיא שכונה שקטה מאוד. יצאנו לחדר המדרגות, והאופנים של אחיה היו מקולקלות. האופנים שלה היה מדליקות, אם כי המושב המחודד והשחור נראה מפחיד. הוא היה יותר מידי צר וארוך, וכשעדי הניפה את רגלה חששתי לה. הצצתי בבהלה, בגבעה הנפוחה שלה, כשהניפה את רגלה מעל. היא התיישבה, נותנת למושב להתקע לה בתחת, ולפסק לה את שני האגסים. אח"כ התרוממה, והשחילה את המושב, הישר על הגבעה שבין רגליה. ניסיתי לדמיין את המושב הזה נתקע לי בין הרגלים, והרגשתי חולשה קלה. ביקשתי לצאת לסיבוב לבד. היא עיקמה את הפרצוף, אבל הסכימה שאסע לבד. ליתר בטחון נתנה לי הסבר, כאילו אני עבמית. כשהנפתי את הרגל מעל המושב, שמעתי את ההשתנקות שלה, והמחאה. " את נראית כמו מזדיינת של פליבוי " היא אמרה, והסבירה שחצי תחת שלי בחוץ. הסמקתי, אבל לא היה איכפת לי. " תעלי ותשימים תחבושת היא אמרה, ושוב גרמה לי להסמיק יותר. היה ברור כי היא מבינה מה המושב הזה עלול לגרום לי. נבהלתי והתחרטתי בקול. עלינו חזרה, והתביישתי ממנה. היא הרגישה, וניסתה להרגיע אותי, שגם היא שמה תחבושת, ורק בגלל הזיעה. " רק בגלל הזיעה " אמרתי והתרצתי. ירדתי לבד, והתחלתי לרכב על האופנים, לאט, לאט מתרגלת. ליתר בטחון השתדלתי לא לתת למושב להדחף עמוק, כשעדין רכבתי מתחת לבית, והיא מחייכת מהמרפסת. ידעתי כי התנוחה הלא נוחה הזאת, מבליטה את ישבני למעלה, אבל, לא אתן לה את העונג לחשוב שדחפתי את המושב חזק, וחוץ מזה אף אחד לא נראה בחוץ. אחרי דקה נעלמתי לכיוון הבתים המרוחקים. שני ילדים קטנים, רכבו מאחורי, צוחקים, ומנסים להשיג אותי. במרחק בטוח, נתתי למושב לשקוע, ולחצתי חזק כדי להרגיש אותו. זה היה נעים בתחילה, קצת גס, ולמזלי, אף אחד לא נסע אחרי, וראה את התחת שלי העוטף את המושב החד. אחרי כמה דקות, הרגשתי כמו בטראנס, לא יכולה להפסיק - מולי הסתלסל הכביש למעלה גבעה, משם ראיתי ילדים הגולשים במתלול כורכר. הגעתי בקושי, והתנשפתי בטירוף, הכסא החליק בשמנוניות נעימה, בין ירכי, והחלטתי, להתדרדר באיטיות מהגבעה. לחצתי חזק את המושב בין רגלי, כשהשפיץ מכוון לגבעה הלחה בין רגלי. התיקתוקים החלו, והפכו למהלומות, כשאבני הכורכר מרעידות את המושב. כמעט עצמתי את עיני, מחזיקה היטב בהגה, ומנסה לשמור את ההשפיץ השלוח, מכוון וצמוד אלי. אבן גדולה הרטיטה אותי, גורמת לי ליללה של פחד מעורבת בהפתעה גדולה, היה נדמה לי שמושב העור השחור, ניסה לקרוע את המכנסיים.. ואולי זה קרה. לא היה אכפת לי באותו רגע, פשוט נשענתי חזק על השפיץ, נותנת לרעידות למלא אותי - רק נהמתי כמו חיה, אני יודעת. כשהגעתי למטה, לא היה לי לייצב את עצמי, פשוט ניסיתי להרגע, למשך דקות ארוכות. הרגשתי נזילה, לאורך הירך הפנימית, הייתי מופתעת. הצצתי למטה, וכתם כהה נראה על המכנס. כל המושב, היה שמנוני. נסעתי במהירות חזרה, מנגבת את המושב - רק שמישהו לא יראה את הבושה. עדי הייתה בדיוק איפה שהייתה צריכה להיות - ליד הטלוויזיה. נכנסתי לשירותים, והתחלתי לנקות וליבש את המכנס הקטן. זה לא עזר, ולא יכולתי להשאירו שם. השארתי אותו עלי, ולבשתי מעליו את הג`ינס. הסברתי שאימי, קוראת לי דחוף, וברחתי. את המכנס הקטן, שכחתי להחזיר, ולא סתם - הצבע מהמושב נדבק למכנס, בדיוק בחלק התחתון. היא לא ביקשה אותו, ואם הייתה מבקשת זה לא היה עוזר, הוא נזרק לפח. * מתוך הבלוג שלי
אני זוכרת את האופנים החמודים של חברתי - בצבע סגול. הם דקים וארוכים, ומעל לכל לא כבדים ומפחידים. אני זוכרת את האפנים המיוחדות האלה, כי רציתי שיהיו לי כאלה, אלא שאימי, אמרה שזה ממש לא מקובל, וכי אופנים כאלה יכולים לבתק את בתולי. ובכלל, אני צריכה להיות זהירה, מאחד המכרים של משפחתנו לא יראה אותי. לא עזר לי, שאמרתי לה שאני לא אחזור להיות חרדית. לא עזר לי, להסביר שתקופה ארוכה שלא ראיתי אף לבוש שחורים בשכונה שלנו. לא עזר לי, שסיפרתי שרכבתי במושב של הדודים שלנו, שנה שלמה. הייתי אצל עדי ביום שישי אחה"צ, תכננו לצאת ביחד. ביקשתי ממנה מכנסי ספורט - לי אסור ללבוש בחוץ מכנסים קצרות. היא צחקה עלי, ובחרה בשבילי מכנסים קצרות במיוחד ממש שורטס ניילון מבריק. מדדתי אותו מול המראה, ומקדימה הוא נראה בסדר. שוב היא צחקה, וראיתי במראה שמאחור המכנס קצר עוד יותר. לא היה איכפת לי - השכונה בה התכוונו לטייל נמצאת בקצה העיר, והיא שכונה שקטה מאוד. יצאנו לחדר המדרגות, והאופנים של אחיה היו מקולקלות. האופנים שלה היה מדליקות, אם כי המושב המחודד והשחור נראה מפחיד. הוא היה יותר מידי צר וארוך, וכשעדי הניפה את רגלה חששתי לה. הצצתי בבהלה, בגבעה הנפוחה שלה, כשהניפה את רגלה מעל. היא התיישבה, נותנת למושב להתקע לה בתחת, ולפסק לה את שני האגסים. אח"כ התרוממה, והשחילה את המושב, הישר על הגבעה שבין רגליה. ניסיתי לדמיין את המושב הזה נתקע לי בין הרגלים, והרגשתי חולשה קלה. ביקשתי לצאת לסיבוב לבד. היא עיקמה את הפרצוף, אבל הסכימה שאסע לבד. ליתר בטחון נתנה לי הסבר, כאילו אני עבמית. כשהנפתי את הרגל מעל המושב, שמעתי את ההשתנקות שלה, והמחאה. " את נראית כמו מזדיינת של פליבוי " היא אמרה, והסבירה שחצי תחת שלי בחוץ. הסמקתי, אבל לא היה איכפת לי. " תעלי ותשימים תחבושת היא אמרה, ושוב גרמה לי להסמיק יותר. היה ברור כי היא מבינה מה המושב הזה עלול לגרום לי. נבהלתי והתחרטתי בקול. עלינו חזרה, והתביישתי ממנה. היא הרגישה, וניסתה להרגיע אותי, שגם היא שמה תחבושת, ורק בגלל הזיעה. " רק בגלל הזיעה " אמרתי והתרצתי. ירדתי לבד, והתחלתי לרכב על האופנים, לאט, לאט מתרגלת. ליתר בטחון השתדלתי לא לתת למושב להדחף עמוק, כשעדין רכבתי מתחת לבית, והיא מחייכת מהמרפסת. ידעתי כי התנוחה הלא נוחה הזאת, מבליטה את ישבני למעלה, אבל, לא אתן לה את העונג לחשוב שדחפתי את המושב חזק, וחוץ מזה אף אחד לא נראה בחוץ. אחרי דקה נעלמתי לכיוון הבתים המרוחקים. שני ילדים קטנים, רכבו מאחורי, צוחקים, ומנסים להשיג אותי. במרחק בטוח, נתתי למושב לשקוע, ולחצתי חזק כדי להרגיש אותו. זה היה נעים בתחילה, קצת גס, ולמזלי, אף אחד לא נסע אחרי, וראה את התחת שלי העוטף את המושב החד. אחרי כמה דקות, הרגשתי כמו בטראנס, לא יכולה להפסיק - מולי הסתלסל הכביש למעלה גבעה, משם ראיתי ילדים הגולשים במתלול כורכר. הגעתי בקושי, והתנשפתי בטירוף, הכסא החליק בשמנוניות נעימה, בין ירכי, והחלטתי, להתדרדר באיטיות מהגבעה. לחצתי חזק את המושב בין רגלי, כשהשפיץ מכוון לגבעה הלחה בין רגלי. התיקתוקים החלו, והפכו למהלומות, כשאבני הכורכר מרעידות את המושב. כמעט עצמתי את עיני, מחזיקה היטב בהגה, ומנסה לשמור את ההשפיץ השלוח, מכוון וצמוד אלי. אבן גדולה הרטיטה אותי, גורמת לי ליללה של פחד מעורבת בהפתעה גדולה, היה נדמה לי שמושב העור השחור, ניסה לקרוע את המכנסיים.. ואולי זה קרה. לא היה אכפת לי באותו רגע, פשוט נשענתי חזק על השפיץ, נותנת לרעידות למלא אותי - רק נהמתי כמו חיה, אני יודעת. כשהגעתי למטה, לא היה לי לייצב את עצמי, פשוט ניסיתי להרגע, למשך דקות ארוכות. הרגשתי נזילה, לאורך הירך הפנימית, הייתי מופתעת. הצצתי למטה, וכתם כהה נראה על המכנס. כל המושב, היה שמנוני. נסעתי במהירות חזרה, מנגבת את המושב - רק שמישהו לא יראה את הבושה. עדי הייתה בדיוק איפה שהייתה צריכה להיות - ליד הטלוויזיה. נכנסתי לשירותים, והתחלתי לנקות וליבש את המכנס הקטן. זה לא עזר, ולא יכולתי להשאירו שם. השארתי אותו עלי, ולבשתי מעליו את הג`ינס. הסברתי שאימי, קוראת לי דחוף, וברחתי. את המכנס הקטן, שכחתי להחזיר, ולא סתם - הצבע מהמושב נדבק למכנס, בדיוק בחלק התחתון. היא לא ביקשה אותו, ואם הייתה מבקשת זה לא היה עוזר, הוא נזרק לפח. * מתוך הבלוג שלי