אופיתי.
אמרתי בזמנו שאשתדל לכתוב יותר, וממש שניה אח"כ קרה שיצאתי עם משלחת ישראלית-גרמנית ולא יכולתי לכתוב. אז קודם כל, סליחה. אני לא אוהבת לומר משהו ואז לא לעמוד מאחורי המילה שלי (אחד התסכולים הגדולים שלי עם הפיברו - שהמילה שלי היא כבר לא מילה, כי זה כבר לא בדיוק תלוי בי).
מעבר לזה, חשבתי עליכם/ן והתגעגעתי.
ואני אשתדל עכשיו כן לעמוד במילה ההיא. אולי אם נגיד שפשוט היא הוקפאה לזמן מה זה יהיה בסדר?
בכל מקרה, עדכון על רגל אחת:
שרדתי את המשלחת. היה קשה. גם פיזית וגם נפשית. לא סיפרתי לאנשים שם שאני חולת פיברו. נאלצתי רוב הזמן להסתדר בכוחות עצמי. אם הייתי יודעת מראש איך יהיה, כנראה שלא הייתי יוצאת אליה. היות ויצאתי, אני לא אוהבת להתחרט על דברים שכבר עשיתי, אז אני מתרכזת בדברים הטובים והמשמעותיים שקרו במהלך המשלחת. והיו גם כאלה.
אני שמה לב שמאז ההתפרצות של הפיברו וההבנה של המגבלות שהיא מטילה על ההתנהלות שלי, אני תוהה מה המשמעות של החיים. כי פעם ידעתי. והיום התשובה ההיא כבר מחוץ לטווח היכולות שלי. ובכל זאת אין לי כוונה לנטוש את החיים. אז איך מוצאים משמעות חדשה לחיים? איך בכלל מגדירים מחדש דבר כזה? אני לא יודעת. אבל אני עובדת על זה.
אני סוג של מתחילה קשר זוגי חדש. כרגע זה רק טלפוני, קבענו להיפגש בקרוב, אבל לא יותר מדי בקרוב. אני זו שמתעקשת על להאט את הקצב. לא יוצא דופן אצלי, תמיד בזוגיות אני מעדיפה לאט ובטוח. ואיכשהו עדיין בפעם האחרונה שנכנסתי לקשר יצא שבכיתי בדיוק באמצע מפגש של בנות הפורום (שאליו דווקא הגעתי במצב רוח ממש מרומם). ולא מתאים לי, אני לא רוצה קשר כזה. אז תחזיקו לי אצבעות שהפעם ילך יותר טוב...?
אמרתי בזמנו שאשתדל לכתוב יותר, וממש שניה אח"כ קרה שיצאתי עם משלחת ישראלית-גרמנית ולא יכולתי לכתוב. אז קודם כל, סליחה. אני לא אוהבת לומר משהו ואז לא לעמוד מאחורי המילה שלי (אחד התסכולים הגדולים שלי עם הפיברו - שהמילה שלי היא כבר לא מילה, כי זה כבר לא בדיוק תלוי בי).
מעבר לזה, חשבתי עליכם/ן והתגעגעתי.
ואני אשתדל עכשיו כן לעמוד במילה ההיא. אולי אם נגיד שפשוט היא הוקפאה לזמן מה זה יהיה בסדר?
בכל מקרה, עדכון על רגל אחת:
