נאמנות ותשוקה.
"פתאום היא צוחקת: הכאב המופלא." איזה יום נורא, איזה יום נורא. אבל החתול של הספסל התכרבל בחיקי שוב, מטפס על השמלה הסגולה ושורט, וכל האנשים התקהו והיטשטשו ורק אני הייתי, ולא שינתה לי המרכזיות, לא שינתה לי החשיפה. ולחשוב על הבהלה הקיומית של יום שישי, נחילי האנוש ששטפו אותי ולחשוב על היום, על עכשיו. הכל זורם אצלי מתוך רמקולים פנימיים, גם מבחוץ ובכמה דקות האלה היום שלי התהפך ונצבע בצבע שונה לגמרי, והצלחתי לדבר עם הבחור שרצה ממני פרטים, כנראה שגם אותי הוא רצה (וכרגיל לא נתתי), ואחריו שיחות הפלאפון המחוייכות, הציפייה לשעות של אחר כך. בסך הכל בחרתי להתיישב שם על הספסל וכל מה שקרה בחר להתרגש עליי אחר כך. אלו ימים משונים. וזה לא רע, רק חדש, עם ריח של חדש ומרקם של חדש וכל המרצפות שלי זזות, למרות שאני עצמי לא מפסיקה לשלוף לרגע. ולפעמים אני נושמת את כל החדש. זה בדיוק מה שאני עושה.