היי, לא רע לי בחיים! ^^
נכון שכבר שבועות אני מקפידה לבשר לפסיכולוג שלי בחיוך לבבי ואוהב [יש לי בעיה מסויימת בוויסות הבעות הפנים לדברים שאני אומרת. זה לא תואם בדר"כ. הפסיכולוג לא אוהב את זה, בעצם. משהו על הדחקה, מגננה, בלאגנים...] שאין לי מטרה בחיים ואין לי טעם ואיבדתי את היכולת לחוש שמחה בסיסית וספונטנית של "היי, בוקר!", והוא בתגובה מתחנן שאני אעבור כבר נושא ונחזור לדבר על הפרעות אכילה [נושא די משעמם, אם תשאלו אותי], ומבטיח שכשיחזור הפסיכיאטר מהנופש בחו"ל הוא יספק לי תרופות [שאני לא רוצה, אגב, אבל הוא די מתעקש]- אבל...[-נשימה-.].. פתאום טוב לי! 'זתומרת...סלחו לי על מגילת ההשתפכות הפולנייה ומתלוננת שפצחתי בה, אבל...פתאום באמת נוצרת תחושה שדברים מסתדרים. שלחתי אתמול את קורות החיים לעיתון. הוא תלאביבי מאוד. זה די הtheme שלו. והמדורים הלא-חדשותיים שלו די הומוריסטיים. מנהלת המערכת, אליה שלחתי את המייל, התגלתה כחברת ילדות של בנדוד שלי, שהוא סטודנט לפיזיקה אומנם, אבל גם אחד האנשים היותר סטלנים-מגניבים שאני מכירה- כך שיש לי בסיס להאמין שמדובר בבחורה צעירה, מגניבה ולא רצינית מדי... לא בדיוק רואה חשבון מאפיר בחליפת שלושה חלקים מפראדה שלא ידע להעריך קצת הומור פה ושם. אבל מה אני יודעת, אני? מכל מקום, שיניתי אותם קצת ושלחתי. מה שיהיה יהיה. קה סרה סרה. וואט אבר וויל בי וויל בי. ד'ה פיוצ'ר, וכו' וכו'... יש לי התלמדות מחר. בבאסטת הטישירטס הקטנה שפתחו לא מזמן הבעלים של חנות הדיוידי "8 מ"מ" בדיזינגוף ליד החנות שלהם. מין מקום מגניב כזה. מאוד תלאביבי. סוג של פוזה שתמיד רציתי שתהיה לי, כמה שחשבתי שהיא מגוחכת, ועכשיו יש סיכוי שאשיג אותה. אם כבר פוזה, אז רק של הסטודנט התרבותי עם האג'נדה! הלאה הכיבוש! אחלו לי הצלחה?... יצאתי לכל מיני מקומות אתמול. עם אנשים שהם ממש-ממש לא שותפות שלי. סוג של נסיון למצוא אנשים נוספים להסתובב איתם, עכשיו כששותפה שלי [אהבת חיי-מחמל נפשי-התפוח של לבי-שתרקב בגיהנום למה היא נוטשת אותי-וכו'] טסה ל-3 חודשים לעבוד בקטיף מריחואנה בסאן-פרנסיסקו או משהו הזוי כזה, ולא לגמרי בטוחה אם היא בכלל תחזור. מקומות שהם...טוב, הכי לא אני בעולם. משהו בשם "מנטל", "ברקפסט", בלאגנים... אני משערת שבכל הנוגע לברקפסט, נניח, ימיו היפים כבר מאחוריו ואני לא ממש צוללת פנימה בשיא ההייפ, אבל... נו, ניסיתי. וזה מוזר. והכי לא אני. אבל לפעמים נחמד גם לנסות לעשות דברים שלא תואמים לנטייה הטבעית שלך. וזה מצחיק. פתאום אני יושבת במרפסת, כמו פעם, עם שוקו בשקית [שהוחלף אחר"כ לבירה, אבל למה להיטפל לקטנות?] ותשבץ היגיון של הארץ, ויש הרבה שמש, והרבה כריות, והרבה חום נעים כזה ומלא תקווה... ואז אני חושבת: "היי, בוקר!". וזה גורם לי לחייך.