אוף!

[nutmeg]

אוף!

היה יום קשה. נסענו לבי"ח עפולה לבקר את חמי שנמצא שם מתחילת השבוע. כל כך קשה היה לראות אדם במצב של גרוטאה. גוש בשר כואב ודואב שהגיע לבית החולים עם פוליפ בדרכי השתן ודימומים - אבל כבר היה במצב לא מזהיר: עם סכרת לא מאוזנת, עוורון, קטוע שני רגליים, הסטוריה של אוטם מוחי קל, אין ספור ניתוחים שאני כבר לא זוכרת על מה ולמה... ועכשיו גם נלקחה ממנו יכולת הדיבור וכל מה שיוצא לו מהפה זה נהמות. המון שאלות נוקבות היו לי לגבי הערך "חיים" כל הדרך חזרה. הרי בבית החולים ינסו עד הרגע האחרון לסדר ולשפץ ככל יכלתם no matter what. קשה לנשום? - ניתן חמצן יש גידול? - ננתח הניתוח גרם לסיבוכים נוספים? - נתקן די! אני רק מקווה שכשיומי יגיע יהיה לי מספיק אומץ להגיד "עד פה" ולא לתת לרופאים לתקן היכן שבאמת כבר אין טעם לתקן.

 

[שירה בלטר]

אוך.

מקווה שיסבול כמה שפחות, ושכמה שפחות ירגיש עצמו כנטל.

 

[השכנה שלך]

הבעיה הגדולה היא

שכשאתה כבר במצב כזה, אף אחד לא מתייחס ברצינות למה שאתה אומר. אתה רק (בדיוק כמו שאמרת) גוש בשר על המיטה. אם תגיד "די" יגידו סביבך "הוא עייף מלקוות, אבל רק הניתוח הזה ודי" מסכימה עם דברייך, יש לתת לאנשים את היכולת לסיים את חייהם בכבוד. לצערי מכירה את הסיטואציה מקרוב.

 

[יסמין43]

בשביל זה צריך להשאיר הוראות מראש

נדמה לי שזה נקרא "צוואה בחיים".

 

[גנגי]

אוי, מוסקטי...

כמה שאני מבינה אותך... אני תקועה בשאלה הזאת על ערך החיים כבר בערך שש וחצי שנים, וזה לא נהיה אופטימי עם הזמן. יש לי המון לומר לך, אבל אני מעדיפה בשיחה פרטית. את מוזמנת להתקשר כשבא לך להתבכיין או לכעוס על העולם.

 

[nutmeg]

תודה...

אני עוד עם המראות של אתמול. לא עוזב אותי. וצוואה בחיים לא עוזרת כלום - כי ברגע שמגיעים לבית החולים חלים שם חוקים אחרים. לאט לאט אני מבינה שצריך אומץ כביר להשאר בבית ולהגיד בקול רם: "אל תטפלו במחלה, תטפלו בי"... כלומר, בהנחה שיש לך עוד קול רם לדבר עמו, אחרת זה אבוד.

 

[אפי היקרה]

בית החולים זה בדיוק הבעיה..

הוא בית לחולים. את הצוואה בחיים, ויתקנו אותי אנשי החוק אם אני טועה, ניתן לקיים אם אתה ברשות עצמך = בבית. בבית איש לא יתערב אם חמך יחליט לסיים את חייו בשקט ובשלווה בביתו שלו. בבית החולים נדיר מאוד שמישהו יסכים לוותר לו על הליך רפואי כזה או אחר. אבל לדעתי את מכירה את זה יותר טוב מאיתנו... וכמו שאחותי אומרת לעיתים (יש לה יציאות חכמות לפעמים, הפוסטמה): הנה רק גמרנו לגדל ילדים, ועכשיו אנחנו צריכים לחתל הורים. עצוב.

 

[יסמין43]

ממה שאני שומעת מאנשים,

אז הרופאים שואלים את בני המשפחה - אם יהיה צורך לחבר למכונת הנשמה, לחבר? כלומר יש דיאלוג, לא סתם עושים הכל בכל מחיר. ומובן שבני המשפחה מתייעצים עם החולה (אם הוא מבין על מה מתייעצים איתו). כך שלמיטב ידיעתי צוואה בחיים בכל זאת יכולה לעזור. אבל אני באמת לא מומחית בעניין המשפטי הזה.

 

[nutmeg]

יסמין -

כל אדם יכול לבקש מהרופא לא להיות מונשם או לא לקבל לקבל "החיאה" ואז כתוב על התיק שלו באותיות אדומות DNR... מפה ועד שזה באמת מייושם יש כמה מהמורות בדרך. למשל, כשמגיע רופא במשמרת שלא קורא את התיק כשיש מצב חרום נשימתי ומייד נכנס לפרוטוקול החייאה, או שבן משפחה צריך לחתום על כך שהנה - לא מנשימים את אבא... אף בן משפחה לא עומד בזה. בכל מקרה - עם חמי יש הרעה מאתמול. כנראה מתפתח זיהום. לא נעים לי להגיד, אבל בשבילו, אני מקווה שיפסיקו להחיות אותו כי אין לו חיים. לא באמת.

 

[יסמין43]

אבל אם יש צוואה בחיים, אז בן משפחה

לא יכול לעמוד בהחלטה לא להנשים? נכון, החלטה קשה, אבל זה בפירוש לפי בקשת החולה עצמו.

 

[freedom rider]

כן, אני מסכים

אני עברתי סיפור דומה עם אמא שלי. לה היה מזל, ארבעה חודשים וזה נגמר.