אוף

lital172

New member
אוף

לא משנה כמה אני מנסה לעכל שהוא כבר לא פה. פשוט אי אפשר להבין את זה.. אני חייבת להיות חזקה בשביל אמא שלי אז אני לא בוכה הרבה לידה ולא מתפרקת עד הסוף. ועוד אנשים באים לשבעה ואי אפשר לקלוט שעליו מדברים בלשון עבר. המחלה הזאת ארורה איך היא הרסה כל מה שהוא היה . ככה באכזריות... גזלה לנו בן אדם יקר. עד שאמא לא שיחררה אותו ואמרה לו מאיר תנוח... הוא לא הרפה.. ואז הנשימות נהיו יותר איטיות. אמרו לנו לצאת שיעשו לו אקג . שחזרנו שאלתי שאלה אחת. הוא מת... התשובה ערערה והרעידה את כולי. כמה בכי כמה כאב. מה יהיה עם אמא עכשיו. עוזבים את הבית חולים בלעדיו.. נכנסים לבית של דבר שם מזכיר אותו. מחפשים אותו במחשב. בספה.. למעלה. מחכים לצעקה שלו... אוף... הלב בוכה.... לא מזמו הוא קנה לי ולליאורי מקרר לבית החדש. מפחיד אותי להיכנס ולראות אותו שם..... פשוט לא פייר . זה מרגיש לי שהוא נתן מהחוזק שלו לכל מי שיקר לו.. והלך לנוח....... ומה עושים עכשיו איך מממשיכים... משהייתי קטנה הוא בבית איתנו.... החוסר הזה החור הזה שלא יתמלא אף פעם........
 
זה כואב, זה תמיד יכאב

הלוואי שיכולתי לקחת ממך את הכאב הזה, אבל אני לא יכולה, כי זה הטבע, אלו החיים. מה שאני כן יכולה לומר לך ואולי דווקא ממני תוכלי כן לשאוב קצת נחמה, זה שהכאב לובש ופושט צורה עם השנים. הוא לא תמיד נשאר באותה עוצמה. עכשיו את בעין הסערה, אבל החיים ממשיכים, החיים חזקים יותר מהכול ותיאחזי בכל מה שיש לך. אני פה בשבילך.
 

simplistic

New member
ליטל

האובדן הוא קשה מאוד...תני לעצמך להתאבל, לקבל שהוא איננו.

חיבוק חזק
 

lital172

New member
לקבל שהוא איננו.

קשה כל כך . זה בא בבום כל פעם מחדש. והכאב לא עוצר לרגע.... מחכה להתאבל ולהתפרק יותר שאהיה בידיים של ליאורי. תודה מתוקה.
 

קולדון

New member
ליטלוש יקרה,

זה כואב, וזה לוקח זמן, וכל מה שאני יכולה לכתוב זה שאני מבינה אותך, זה קשה מכל כך הרבה בחינות.
מהניסיון שלי, עם הזמן זה לא שזה פחות כואב, אבל זה כן פחות טרי, נשארים הזכרונות, והגעגועים, אבל זה כבר לא כל כך שורף ומטלטל כמו שעכשיו.

תני לעצמך להתאבל ולכאוב. אני מקווה שאת בטיפול או לפחות שוקלת לחזור לטיפול כדי לקבל אקסטרה תמיכה כדי לעבור את זה בביטחון..

בכל מקרה- תשמרי על עצמך. אני חושבת שזה חשוב לתת לעצמך לכאוב אבל גם לא לשכוח שבכל זאת אפשר לשקוע גם בתוך הכאב ולא לראות מעבר אליו. מקווה שיש מישהו איתך שלא יתן לך ליפול.
חיבוק גדול, ותמשיכי לכתוב לנו..
 

lital172

New member
דניאלי

אני מקווה שזה לא יהיה שורף כמו עכשיו. אבל הכאב הזה לא יעלם לצערי... שמאבדים מישהו כל כל קרוב כמו אבא . משהו בנו מת... ועצוב עד כדי כל שרק אותו בן אדם יוכל להחיות ולגעת ולקבל שזהו.. שזה לא יקרה. כואב לי נורא. אני גם לפני רציתי להתחיל טיפול הייתי בוכה המון מהפחד .. ותמיד לא היה לי כוח להתחיל ליישם את זה . לעושת טלפונים וממש לפתוח את עצמי שוב. אני כ מרגישה אני צריכה מקום לעצמי להתפרק ומקווה שאני אצליח לפנות וללכת הפעם לעזרה. למרות שהכל בסדר ואני טובה לעצמי ולא פוגעת. הלב שורף מדמעות ועצב. כמובן שליאורי לא נותן לי ליפול. וטוב שיש לאן לחזור הילדים מאוד מתגעגעים והדירה החדשה שמחכה לי..... תודה רבה אוהבת המון. המילים שלך מלטפות.
 
ליטל

חשוב להתאבל. אם לא נח לך מול אמא, אז מול אנשים אחרים (ליאור?) או לבד. חוץ מזה, אני מצטרפת למילים החכמות של דניאל. אולי זה זמן לחזור בו לטיפול.
חיבוק חזק חזק. את מצליחה לשמור עלייך בתוך הסיוט הזה?
 

lital172

New member
יקרה.

כן זה מאוד חשוב לפרוק מה שבפנים אבל כרגע שאני פה בשבעה וליד אמא אני צריכה להיות חזקה. אין לתאר את הכאב שלה. אז אני מתפרקת בכמה דמעות ובכיתי הרבה בבית חולים.. תכף אני חוזרת הביתה ואנחנו קמים מהשבעה. ואז אני מאמינה שהכל יצא. אנישומרת על עצמי... בכלל לא חושבת על לפגוע. או ליפול. אבל הנפש... הנפש כואבת.


תודה.
 

hory0

New member


יקרה שלי..
זה קשה וכואב כל כך..תרשי לעצמך להרגיש, לכאוב, לחוות ולהתפרק..מבינה שעם אימך לא אפשרי, אבל מקווה שתרשי לעצמך עם בן הזוג או כל אדם שנכון לך..זה כואב.וזה בסדר.ויהיה טוב יותר בהמשך..

שולחת לך חיבוק חזק,חזק!!
ומקווה שאת שומרת על עצמך..
 
ליטלי....

זה באמת חור שלא יתמלא לעולם. הכאב הוא אדיר, והאבדן הוא אדיר,
ולראות את המשפחה שלך כואבת כל כך ואת אמא שלך בתוך הכאב הזה-
גם אלו דברים קשים נורא.

זה רק הזמן, והאהבה, שמאפשרים להמשיך.
ובנתיים, את בתוך הכאב הנורא וזה בסדר להיות בו.
תהיי הרבה עם המשפחה, תני למי שאוהב אותך לחבק אותך.


חיבוק גדול גדול.
תכתבי לנו כמה שאת צריכה.
 

levshavur

New member
לליטל

ליטל יקרה שלום
אני כל כך מבינה ומזדהה איתך!
עשו לאמא אלבום תמונות שזה בעצם ספר (אתר לופה באינטרנט)
תמונות לגיל 60 ועכשיו אחי שכפל עותק בשבילו ובשבילי וגם ליום ההולדת שלי קיבלתי ממנו מכשיר ששמים
בחשמל ויש כל הזמן
מצגת של תמונות הוא הכניס 600 תמונות!!! ויש גם את האלבום שאמא עשתה לי מהטיול של שתינו ביחד
ללטביה (הארץ שבה נולדתי) כבר בפברואר תהיה שנה ולפעמים אני עדיין בוכה אבל חזרתי לחיים רגילים
חשבתי שזה מה שאמא הייתה רוצה , לא שאהיה עצובה אלא שאחזור לחיים רגילים...אז אני משתדלת...
וזה מה שאני ממליצה לך לנסות לחזור לשגרה שלך גם אם זה כואב בהתחלה.
אוהבת
וחיבוק גדול ועוטף!
לבשה.
 
למעלה