אוף
תכלס , בהתחלה הכל היה קל .. אתן מכירות את זה בטח . מתחילים להקיא. בהתחלה זה פעם בשבועיים. לאט לאט מפסיקים לאכול ארוחות מלאות. כשזה מתחיל אני חושבת שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. נהיית לי אובססיה. הכל מתחיל לפני 3 שנים. אני מתחילה תאובססיה... אך בקטן. התחלתי שרציתי רק להוריד כמה גרמים כדי להרגיש רזה ויפה. זה התחיל בבכי מול המראה,נסיונות להקיא ללא הצלחה ובהרגשה נוראית. האוכל כבר הפך להיות עם הזמן מן משו דוחה, האויב הכי גדול שלי. כל דבר שמכניסים לפה,חייב להוציא. וכן, זה התחיל בקטן. ביני לבין עצמי. אפחד לא ידע על התחושות שלי ועל איך אני מרגישה בנוגע לגוף שלי ככה זה היה שנתיים וחצי. עליות וירידות. פה ושם שמעו אותי מקיאה ועשו כמה שיחות אבלעדין המצב היה טוב. לפני חצי שנה הכל מתחיל להתדרדר.. מחילטים שאני לא יכולה להמשיך במצב הזה של ההקאות והירידה במשקל. שלחו אותי לדיאטנית ועכשיו אני מטופלת אצלה 4 חודשים. אני במגמת ירידה כל הזמן. הדיאטנית אמרה שיש עוד פגישות אחרונת שיחרצו את גורלי. אם אני ימשיך במגמת ירידה- אני ילך לאשפוז יום. לפי דתי זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. גם בשביל אמא שלי. היא כל היום בוכה וכל היום בודקת באינטנרנט על הפרעות אכילה. המצב מעצבן. אני מרגישה שחונקים אותי כל בנאדם אומר לי שאני רזה מדי. למה אני לא מרגישה ככה???? הפחד הכי גדול של אמא שלי ושלי הוא בנוגע לצבא. אני אמורה לקבל צו ראשון ואני בתת משקל. יש לי שאיפות להמשך החיים. אני רוצה להיות קצינה אני רוצה עבודה טובה אני רוצה להצליח. ההפרעה הזאת מונעת ממני. הבעיה עכשיו שהכי מעסקיה את המשפחה שלי זה איך אני ישמין עד לצו ראשון ושיוכלו לגייס אותי. כל דבר שמדברים איתי מתחיל ומסתיים באוכל. אני מרגישה שאני משתגעת. אחרי מאמץ של פאקינג שלוש שנים איך אני אמורה לקחת את עצמי בידיים ולהשמין? אני קרועה בין להשמין לצו ראשון לבין להגשים את "החלום" .הענין הזה משגע אותי. מצד אחד אני רוצה להצליח בחיים ומגיל קטן חלמתי להתגייס ולהיות קצינה. מצד שני איך אני אמורה להשמין עכשיו? בשביל להיות משקל נורמלי אני צריכה לעלות וזה האוייב הכי גדול שלי. אני נקרעת בין ההחלטות ואני יודעת את ההשלכות של כל אחד מהם. מצד אחד אני לא אוהבת לדבר על זה ולשתף אף אחד בהפרעה שלי. מצד שני אם אני רוצה להצליח אני חייבת לעשות שינוי ולקבל עזרה. אני כבר לא יודעת אם יש לי שליטה מספיק לעשות שינוי ולחזור למצב הקודם. זה מפחיד. אני שונאת לאבד שליטה. נראלי שאיבדתי אותה. אני לא יכולה להגיד את זה לאף אחד כדי שלא יקחו אותי לפסיכיאטר ויהרסו לי תחיים. אני באמת לא יודעת מה לעשות ומה להחליט ואם לקבל עזרה או לותר. אני ל בנאדם שמוותר בגלל זה אני נקרעת בין הצדדים. אני לא יכולה לראות את אמא שלי בוכה כל היום. אני פשוט קרועה. (עכשיו יורדות לי דמעות) הלוואי והמצב היה אחרת. באלי פשוט לברוח מהכל. מכל הרופאים האלה שמציקים לי. וההורים. והאים. והדודים. ומהאנשים המעצבנים שאומרים לי שאני רזה מדי. פשוט לב ר ו ח !!!!!!! (סורי על החפירה הייתי חייבת לפרוק)
תכלס , בהתחלה הכל היה קל .. אתן מכירות את זה בטח . מתחילים להקיא. בהתחלה זה פעם בשבועיים. לאט לאט מפסיקים לאכול ארוחות מלאות. כשזה מתחיל אני חושבת שאני הדבר הכי שמן עלי אדמות. נהיית לי אובססיה. הכל מתחיל לפני 3 שנים. אני מתחילה תאובססיה... אך בקטן. התחלתי שרציתי רק להוריד כמה גרמים כדי להרגיש רזה ויפה. זה התחיל בבכי מול המראה,נסיונות להקיא ללא הצלחה ובהרגשה נוראית. האוכל כבר הפך להיות עם הזמן מן משו דוחה, האויב הכי גדול שלי. כל דבר שמכניסים לפה,חייב להוציא. וכן, זה התחיל בקטן. ביני לבין עצמי. אפחד לא ידע על התחושות שלי ועל איך אני מרגישה בנוגע לגוף שלי ככה זה היה שנתיים וחצי. עליות וירידות. פה ושם שמעו אותי מקיאה ועשו כמה שיחות אבלעדין המצב היה טוב. לפני חצי שנה הכל מתחיל להתדרדר.. מחילטים שאני לא יכולה להמשיך במצב הזה של ההקאות והירידה במשקל. שלחו אותי לדיאטנית ועכשיו אני מטופלת אצלה 4 חודשים. אני במגמת ירידה כל הזמן. הדיאטנית אמרה שיש עוד פגישות אחרונת שיחרצו את גורלי. אם אני ימשיך במגמת ירידה- אני ילך לאשפוז יום. לפי דתי זה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. גם בשביל אמא שלי. היא כל היום בוכה וכל היום בודקת באינטנרנט על הפרעות אכילה. המצב מעצבן. אני מרגישה שחונקים אותי כל בנאדם אומר לי שאני רזה מדי. למה אני לא מרגישה ככה???? הפחד הכי גדול של אמא שלי ושלי הוא בנוגע לצבא. אני אמורה לקבל צו ראשון ואני בתת משקל. יש לי שאיפות להמשך החיים. אני רוצה להיות קצינה אני רוצה עבודה טובה אני רוצה להצליח. ההפרעה הזאת מונעת ממני. הבעיה עכשיו שהכי מעסקיה את המשפחה שלי זה איך אני ישמין עד לצו ראשון ושיוכלו לגייס אותי. כל דבר שמדברים איתי מתחיל ומסתיים באוכל. אני מרגישה שאני משתגעת. אחרי מאמץ של פאקינג שלוש שנים איך אני אמורה לקחת את עצמי בידיים ולהשמין? אני קרועה בין להשמין לצו ראשון לבין להגשים את "החלום" .הענין הזה משגע אותי. מצד אחד אני רוצה להצליח בחיים ומגיל קטן חלמתי להתגייס ולהיות קצינה. מצד שני איך אני אמורה להשמין עכשיו? בשביל להיות משקל נורמלי אני צריכה לעלות וזה האוייב הכי גדול שלי. אני נקרעת בין ההחלטות ואני יודעת את ההשלכות של כל אחד מהם. מצד אחד אני לא אוהבת לדבר על זה ולשתף אף אחד בהפרעה שלי. מצד שני אם אני רוצה להצליח אני חייבת לעשות שינוי ולקבל עזרה. אני כבר לא יודעת אם יש לי שליטה מספיק לעשות שינוי ולחזור למצב הקודם. זה מפחיד. אני שונאת לאבד שליטה. נראלי שאיבדתי אותה. אני לא יכולה להגיד את זה לאף אחד כדי שלא יקחו אותי לפסיכיאטר ויהרסו לי תחיים. אני באמת לא יודעת מה לעשות ומה להחליט ואם לקבל עזרה או לותר. אני ל בנאדם שמוותר בגלל זה אני נקרעת בין הצדדים. אני לא יכולה לראות את אמא שלי בוכה כל היום. אני פשוט קרועה. (עכשיו יורדות לי דמעות) הלוואי והמצב היה אחרת. באלי פשוט לברוח מהכל. מכל הרופאים האלה שמציקים לי. וההורים. והאים. והדודים. ומהאנשים המעצבנים שאומרים לי שאני רזה מדי. פשוט לב ר ו ח !!!!!!! (סורי על החפירה הייתי חייבת לפרוק)