אוף

max887

New member
אוף

נמאס לי מהחיים האלה,בא לי לעוף מהמדינה הזאת אין לי חברים פה אין לי משפחה -עלינו לפני 18 שנה מרוסיה,ולמרות שאני כביכול אמור להיות יותר "צבר"-אני לא אני גר בפריפריה בצפונית ממש ליד הגבול,אין לי הרבה אפשרויות עבודה לצעיר כמוני,אני רוצה לעבוד במקום עם אווירה צעירה,נוחה ונעימה אני לא יודע מ אני רוצה ללמוד,בכלל קשה לי לחשוב על הרגע של לעזוב את הבית במיוחד שההורים שלי בקושי מדברים עברית ולא יכולים לעזור לי אני מתביש לדבר על השירות שלי כי היה לי ח** סבלתי מבחינה חברתית,הייתי בתפקיד עורפי בגלל קשיים במשפחה ובעיות בריאותיות אבא שלי רוצה שאני אשאר פה ואני אעבד ואביא לו כסף כל חודש,הוא לא מבין שאני רוצה חיים משלי,שאני אתאיסט וככה נוח לי,אני לא צריך את הpreach שלו על היהדות הדתית אני זוכר ברוסיה הייתי סוכ של כוכב,אלוף בשחמט וריקודים,סולן במקהלה והנה פה אני זבל בכלל אני מקלל את היום שבו נחתנו בבן גוריון
 
מבינה,או יותר נכון,מנסה להבין את הקושי שלך

זה לא קל להיות במקום ולא להרגיש שייך אליו. אני חושבת שאתה צריך לחשוב לאן מועדות פנייך- אילו תחומים מעניינים אותך-ללימודים, לעבודה ולראות איך זה משתלב עם ההיצע באיזור בו אתה גר. אולי שווה לחשוב על לעוב את הבית שזה משהו שיקדם אותך מכל הבחינות, אם כי אולי יהיה מעיק מידי מבחינה כלכלית. חשבת על הכיוון הזה?
 
объятие - חיבוק.

ברוסית זה נישמע קצת מצחיק. אני חושבת שבאיזשהו שלב תהייה חייב לעשות מה שטוב לך. להתנתק מחצאית של אימא וממכנסיים של אבא ולהתחיל חיים עצמעיים במקום שאתה תבחר. אני בטוחה שגם להורים של הורים שלך היו השגות לגבי מקום שאליו הם עברו. ולמרות איזה התנגדויות למי שמהסוןבבים שהיו שם, הם החליטו מה שטוב להם. גם אם תגור במקום אחר תוכל לשלוח כספים. בכל מקרה תהייה חייב לעבוד לפרנסתך. תראה, אתה לא יחיד שבגלל העליה הסטטוס שלו השתנה בחיים. לפעמים אנשים הפסיקו להיות מוצלחים רק בגלל שלא ידעו רוסית או כי בישראל הורים כבר לא עבדו בעבודה טובה וכו'. אני הייתי ילדה "לא מקובלת" גם ברוסיה. בישראל נהייתי לא מקובלת בריבוע. ככה זה בחיים. השאלה מה עושים כשיש כבר יותר אפשרות לבחור, להחליט. אם משתמשים ביכולת הזאת או לא.
 
אתה לא זבל!

הי max887, אני לא מכיר אותך ולא יודע מי אתה, אבל ברור לי לחלוטין שאתה לא זבל. אולי זו התחושה שלך כרגע, אולי זו החוויה שלך, אבל אתה לא זבל. התחושה שאני קיבלתי מקריאת המילים הכואבות שכתבת, היא של היעדר שליטה. היעדר שליטה במובן ש"הנחיתו" עליך חיים מסוימים בלי שביקשת. והחיים האלה שהונחתו עליך הם לאו דווקא החיים שאתה ביקשת ומבקש לעצמך. אני אסביר - לפי הכרטיס שלך אתה בן 23. סיפרת שעליתם לארץ לפני 18 שנה, כלומר כשהיית כבן 5. ברור שזו לא היתה בחירה שלך, אלא של הוריך, שמן הסתם החליטו עבורך. אתה אמור להיות צבר, אבל אתה מרגיש שאתה לא. ואכן, זה משהו שמאד מאפיין אותנו, הצברים / הישראלים - שאנחנו מצפים שהעולים החדשים יהפכו לצברים, שהם יוותרו על הייחוד הלא צברי שלהם. אתה גר בפריפריה. מן הסתם גם זה לא בגלל בחירה שלך. בצבא לא שירתת בתפקיד שרצית, כי נאלצת לשרת בתפקיד שיאפשר לך לעזור למשפחה. קשה לך לעזוב את הבית כי אתה מחויב להוריך. כל אלה דוגמאות לכך שהחיים מכתיבים לך במקום שאתה תכתיב להם. ברור שזה מוביל למצוקה, לכעסים ולתסכול. הרי אף אחד לא נהנה להרגיש שאין לו מספיק שליטה על חייו. העניין הוא, שבעוד שכילד וגם כנער ברור שלא יכולת (או לפחות שזה היה קשה ומורכב) להחליט על עצמך, הרי שכיום, כבחור צעיר אחרי צבא יש לך את כל הזכות והיכולת להחליט עבור עצמך, גם אם ההחלטות האלה לא בדיוק מתאימות לאנשים הקרובים אליך. אני לא אומר שזה קל להחליט על עצמך. ההפך. זה מאד קשה. אבל זו זכותך וזה אפשרי. במילים אחרות, אולי הגעת לשלב שבו נכון יהיה לך להתחיל להחזיר לעצמך שליטה על חייך. מעכשיו, ההחלטות המשפיעות על גורלך לא יהיו של אחרים, אלא שלך. אני לא ממליץ לעשות זאת ב"זבנג וגמרנו", אלא בהדרגה, אבל כן להיכנס למצב של עשייה. מצב שבו אתה זה שמחליט מה עומד לקרות. כיוון אפשרי להתחיל בו הוא זה של מציאת מסגרת השתייכות שחורגת מהמסגרת המצומצמת של ההורים והבית. ההורים והבית חשובים ביותר, אבל הם לא מספיקים לבחור צעיר שרוצה יותר מהחיים שלו. מסגרת השתייכות נוספת יכולה לחשוף אותך לאנשים חדשים, לאנרגיות אחרות, לבעיות ופתרונות של אחרים, לגילוי שאתה לא לבד ושגם אחרים מתמודדים עם קשיים דומים לשלך ועוד ועוד. ציינת תחומי עניין נהדרים שעסקת בהם - שח, ריקוד, שירה. תחומים שיש בהם חשיבה, יצירתיות, תנועה, רוח. זה יכול להיות מקום מצוין להתחיל למצוא דרכו מסגרת השתייכות חדשה. להצטרף למקהלה, להצטרף לחוג כזה או אחר של ריקוד ותנועה, להצטרף למועדון שח או כמובן כל דבר אחר שמעניין אותך. בשלב הראשון, אם תצליח לייצר לעצמך זמן שבו אתה פחות עסוק בהתמודדויות היומיומיות של הפערים מול ההורים ובכעס על מה שנשלל ממך, ויותר עסוק בפעילות שיש בה הנאה, התחדשות ויצירתיות, זה יכול לתת לך את הדחיפה קדימה שאתה זקוק לה. אני לרגע לא מזלזל בקושי של הוריך ובמורכבות העצומה שיש בסיטואציה כמו זו שתיארת (מחסום השפה של ההורים, למשל). יחד עם זאת, עם כל הכבוד להורים, לא הגיוני שהקשיים שלהם יהפכו למה שיגביל אותך עד קץ הימים. בהצלחה.
 
למעלה