../images/Emo89.gifטוב..אז יש כמה יוצאים מהכלל.
אבל אלה שנמצאים בחברתי פשוט מעצבנים. אחד מהם, שאני מכירה בערך חודש וחצי, שאני דיי רציתי אותו ומהצד שלי נראה שגם הוא רוצה/רצה אותי, מתייחס אליי רגע אחד כאילו אני חברה שלו, או לפחות הבנאדם הכי קרוב אליו בעולם, ורגע אחרי זה כאילו אני זבל או סתם לא קיימת. אחד אחר, מתייחס אלי רק שהוא צריך אותי, או שאני אעשה לו איזה טובה או שאני אעזור לו במשהו. ועוד אחד, מתייחס אלי רק כי הוא רוצה להיות עם חברה שלי, ובמקום ללכת ישר אליה אני הפכתי להיות סתם תקועה באמצע. והם בסוף יהפכו אותי לפסיכית, או למשוגעת. ואחרי כל זה, כשאני על סף התמוטטות עצבים, הם אפילו לא שואלים אותי מה קרה, כשאני שבוע שלם עם פרצוף של דג מת. ניסיתי להבליג, ניסיתי לעבוד על זה כאילו כלום. אז נכון- עכשיו, מבחוץ אני נראית הכי שמחה בעולם והכי 'עברתי על הכל ואני בסדר', אבל מפנים אני יודעת שאני משקרת לעצמי, וזה ההרגשה הכי נוראית בעולם- לדעת שאת משקרת לעצמך.