אני מתגעגעת וזהו. אני אראה אותו רק עוד שבוע ביום שני ואני מתגעגעת...מאוד מאוד. בדרך כלל אני באוניברסיטנ אז אני לא שוקעת כל כך בגעגועים, אבל יש שביתה, לא שזה רע, אבל אני רוצה אותו עכשיווווווווו.
ספורט זה טוב, אבל אני צריכה את החדר כושר- באוניברסיטה. קניות לא רוצה, גם ככה אין כסף, עשיתי סיבוב בעיר לפני יומיים, אין שום דבר שאהבתי. ויזה לארצות הברית יש לי
לפחות את תראי אותו בעוד שבוע אולי תקראי איזה ספר או משהו? >< אוף איזה חיים מסובכים כנראה שהחייל שלי סוגר 21 וזה יוצא שגם שבוע הבא אני כנראה לא אראה אותו
סיפור על השואה מזווית ראייה של ילד. ספר מרגש, כתוב בשפה קלילה אבל התוכן מאוד קשה. דויד לייטנר, שעליו כתוב הספר, שרד את כל הזוועות, עלה לארץ, פגש את שרה, וכיום לזוג שתי בנות, 10 נכדים ושלושה נינים.
ברח לי השם שלו ודודה שלי לקחה לי אותו (אף על פי שיש לי הקדשה מהסופרת) לפני מלא זמן... כשאני אזכר אני אשלח לך במסר את השם! בכל אופן אני שמחה שיש עוד אנשים חוץ ממני שקוראים ספרי שואה... תמיד עניין אותי משום מה..