אוףףף
**לא לפרסם בעמוד הראשי ***
לא יודעת אם תוכלו לעזור לי אפילו לא יודעת למה כותבת אבל בכל זאת...
אני בת 32 נשואה ואמא לשלושה ילדים , בני שבע , שש ושלוש.
אני עוברת תקופה מאוד מאוד קשה עם הבן שלי - בן השש. הוא ילד עם שתי בעיות רפואיות שונות לא איומות אך שדורשות טיפול תרופתי ושיתוף פעולה מצידו , בנוסף יש לו קשיים רבים אחרים - ויסות חושי , גמישות יתר ובעיות רגשיות חלקן קצת מורכבות. אנו מטופלים כמעט מיום שנולד בטיפול כזה או אחר , כאשר ריפוי בעיסוק היה תמיד ברקע. כרגע - פסיכולוגית וריפוי בעיסוק.
הוא ילד קשה מאוד , מכל הבחינות : מציק ללא הפסקה לכל סביבתו ,נופל ומפיל המון נוגע שלא בעדינות (וזה בלשון נמעטה) מדבר ללא הפסקה בכל שעות העירות שלו .
הוא ילד חכם מאוד , המרפאה בעיסוק אף אמרה שיכול להיות שבהמשך הדרך נגלה שמחונן, מתבטא ברהיטות ובשפה גבוהה ביותר אך מתיש אותנו.
התחלנו את כל הדבר הזה שנקרא הורות עם המון כוונות טובות - החברות שלי קוראות לי עד היום ה"אמא המושלמת " אני משקיעה בילדיי מעל ומעבר , קורסי הורות בהתאם לשלבים בהתפתחות , התייעצויות עם אנשי מקצוע מייד כשצריך (אגב , כל מי שטיפל בו עד עתה היה פרטי לחלוטין ונבחר בקפדנות ואחרי המלצות חמות ) , חברות בכל וועדי הכיתה , עבודות יצירה אחהצ ם הרבה מאוד מעוף ומחשבה ועוד כהנה וכהנה הרבה מעבר להורים בסביבתי (מרגישה משתחצנת ולא רוצה להישמע כך - פשוט מתארת מצב קיים מנקודת מבטי כמובן )אני מרגישה שאני נותנת את כל ליבי ונשמתי מכל הבחינות האפשריות ואני מפספסת בענק.
רוב הבעיות לפי הפסיכולוגית הן אורגניות - לא קשורות לחינוך אבל חלקן לדעתי קשורות לגבולות לא חזקים מספיק ששמנו בהתחלה - הילד לא יודע גבול בכל נושא שתחשבו עליו -0 זה מטריד את מנוחתי ואני חוששת מאוד לשלומו , בודק את הגבול בכל נושא אפשרי. אני מרגישה שנכשלתי בענק - אני הפכתי להיות בדיוק האמא שאני לא רוצה להיות והכי כואב לי שאני אמא כזאת גם לאחיות שלו , שהן ילדות מקסימות אבל אני בכלל לא משקיעה בהן , לא מגיעה אליהן . מוכרחה לציין שהמצב החריף דראמטית בשנה האחרונה וכעת במגמת התייצבות עקב קשיחות גדולה מצידי - אני צועקת עליו המון מענישה מנסה להכניס אותו לנתיב הנכון אנחנו מתקדמים אבל כל כך לאט...
לא כך ראיתי את חיי.
יש בי עצב גדול מועקה בחזה, לא רוצה להיות אמא כזאת אבל נשאבתי למקום לא טוב - בהתחלה הקשחתי עמדות במכוון כי הרגשתי שצריך לנער אותו ולהפסיק עם ההכלה והיד הרכה כי הוא לא מכבד אותנו ועושה מה שרוצה 0 נדיר שמקשיב למה שמבקשים ממנו והאמינו לי שמדובר במשהו מעבר לנורמת "לא בא לי" . הילד קוגנטיבית תקין לחלוטין ואף מעל הממוצע אך מעסיק אותנו בכל שעות העירות שלו... אנחנו מותשים ועצובים. אגב, בעלי עובד הרבה מאוד שעות, איש קבע - כך עבד מאז ומעולם ולמעשה אני איתם לבד כמעט תמיד פרט לסופ"ש...
תודה למי שקרא
**לא לפרסם בעמוד הראשי ***
**לא לפרסם בעמוד הראשי ***
לא יודעת אם תוכלו לעזור לי אפילו לא יודעת למה כותבת אבל בכל זאת...
אני בת 32 נשואה ואמא לשלושה ילדים , בני שבע , שש ושלוש.
אני עוברת תקופה מאוד מאוד קשה עם הבן שלי - בן השש. הוא ילד עם שתי בעיות רפואיות שונות לא איומות אך שדורשות טיפול תרופתי ושיתוף פעולה מצידו , בנוסף יש לו קשיים רבים אחרים - ויסות חושי , גמישות יתר ובעיות רגשיות חלקן קצת מורכבות. אנו מטופלים כמעט מיום שנולד בטיפול כזה או אחר , כאשר ריפוי בעיסוק היה תמיד ברקע. כרגע - פסיכולוגית וריפוי בעיסוק.
הוא ילד קשה מאוד , מכל הבחינות : מציק ללא הפסקה לכל סביבתו ,נופל ומפיל המון נוגע שלא בעדינות (וזה בלשון נמעטה) מדבר ללא הפסקה בכל שעות העירות שלו .
הוא ילד חכם מאוד , המרפאה בעיסוק אף אמרה שיכול להיות שבהמשך הדרך נגלה שמחונן, מתבטא ברהיטות ובשפה גבוהה ביותר אך מתיש אותנו.
התחלנו את כל הדבר הזה שנקרא הורות עם המון כוונות טובות - החברות שלי קוראות לי עד היום ה"אמא המושלמת " אני משקיעה בילדיי מעל ומעבר , קורסי הורות בהתאם לשלבים בהתפתחות , התייעצויות עם אנשי מקצוע מייד כשצריך (אגב , כל מי שטיפל בו עד עתה היה פרטי לחלוטין ונבחר בקפדנות ואחרי המלצות חמות ) , חברות בכל וועדי הכיתה , עבודות יצירה אחהצ ם הרבה מאוד מעוף ומחשבה ועוד כהנה וכהנה הרבה מעבר להורים בסביבתי (מרגישה משתחצנת ולא רוצה להישמע כך - פשוט מתארת מצב קיים מנקודת מבטי כמובן )אני מרגישה שאני נותנת את כל ליבי ונשמתי מכל הבחינות האפשריות ואני מפספסת בענק.
רוב הבעיות לפי הפסיכולוגית הן אורגניות - לא קשורות לחינוך אבל חלקן לדעתי קשורות לגבולות לא חזקים מספיק ששמנו בהתחלה - הילד לא יודע גבול בכל נושא שתחשבו עליו -0 זה מטריד את מנוחתי ואני חוששת מאוד לשלומו , בודק את הגבול בכל נושא אפשרי. אני מרגישה שנכשלתי בענק - אני הפכתי להיות בדיוק האמא שאני לא רוצה להיות והכי כואב לי שאני אמא כזאת גם לאחיות שלו , שהן ילדות מקסימות אבל אני בכלל לא משקיעה בהן , לא מגיעה אליהן . מוכרחה לציין שהמצב החריף דראמטית בשנה האחרונה וכעת במגמת התייצבות עקב קשיחות גדולה מצידי - אני צועקת עליו המון מענישה מנסה להכניס אותו לנתיב הנכון אנחנו מתקדמים אבל כל כך לאט...
לא כך ראיתי את חיי.
יש בי עצב גדול מועקה בחזה, לא רוצה להיות אמא כזאת אבל נשאבתי למקום לא טוב - בהתחלה הקשחתי עמדות במכוון כי הרגשתי שצריך לנער אותו ולהפסיק עם ההכלה והיד הרכה כי הוא לא מכבד אותנו ועושה מה שרוצה 0 נדיר שמקשיב למה שמבקשים ממנו והאמינו לי שמדובר במשהו מעבר לנורמת "לא בא לי" . הילד קוגנטיבית תקין לחלוטין ואף מעל הממוצע אך מעסיק אותנו בכל שעות העירות שלו... אנחנו מותשים ועצובים. אגב, בעלי עובד הרבה מאוד שעות, איש קבע - כך עבד מאז ומעולם ולמעשה אני איתם לבד כמעט תמיד פרט לסופ"ש...
תודה למי שקרא
**לא לפרסם בעמוד הראשי ***
