הצטרפות לערימה, עם צליל תקווה לסיום
אני מרגיש הזדהות גדולה עם מה שכתבתם, ונראה לי שאפשר לחוש את זה בכל תחום, כמעט. ימים גרועים הם אכן "חלק מהתהליך", כנראה. מה לדעתכם הערך שלהם בהקשר של הלמידה? אני יכול לחשוב על כמה כיוונים: 1) להתבונן ולנסות להבין - "למה, למרות שיש לי הידע והיכולת, הולך לי כל כך גרוע?" 2) ללמוד מהביצועים הגרועים במטרה לא לחזור עליהם בעתיד. 3) לקבל את העובדה שהיום זה אחד מהימים האלה, שבהם מסיבה קוסמית בלתי נראית ובלתי מובנת, הכל הולך קצת עקום ומתפקשש, ולא להתרגש מזה יותר מדי - פשוט לקבל את זה כשיעור בצניעות ובסבלנות. במילים אחרות, להוציא קצת את האוויר מהבועה שבניתי על עצמי, ובמקביל להיות סלחן ונדיב כלפי עצמי ולא לשפוט את עצמי בחומרה רבה מדי. 4) להרפות מכל העניין ולדעת פשוט שמחר יהיה יום חדש... כמובן שחלק מהנקודות הנ"ל עשויות להיות מעורבות זו בזו איכשהו, או אף לא אחת מהן. ואולי זה יום גרוע שלי ואני סתם מקשקש כאן?
אבל מעניין, אחרי שרשמתי את כל זה, אני רואה שבנקודה השלישית הרחבתי בדיבור (או יותר נכון, בכתיבה) הרבה יותר מהנקודות האחרות, בלי פרופורציה. אולי זה אומר שבתת מודע זו הנקודה "שלי"? אני זוכר שלפני השיעור הראשון שלי בטאי צ´י, המורה "הזהירה" אותי בחיוך שלא אתרגש אם ארגיש שאני עושה תנועות מגושמות. וכך, למרות שבמהלך השיעור (וזה שאחריו, וגם זה שאחר כך, ואלה שאחריהם...
) אכן הרגשתי לפעמים כמו אדיוט, זה לא הפריע לי יותר מדי כי היה לי אישור מהמורה...
מה שמזכיר לי ציטוט יפהפה מתוך
האתר של זאב, שנראה לי שמסכם את העניין קצר וקולע - "באפלה גמורה מתנועעים להם המשתחווים לבורות, אך באפלה עמוקה עוד יותר שרויים המרוצים מן החכמה". כך שנראה לי שלמרות הכל, עדיין יש אור בקצה המנהרה...
