אוףףףףףףף איזה יאוש

[גמבה מתולתלת]

אוףףףףףףף איזה יאוש

הילד הלך עם ילדי השכבה לפארק למשחקי ביצים ומים בערב. כשהגעתי הביתה ראיתי שהוא שכח פלאפון. מה קרה? אחרי שעה וחצי נמאס לו ולא היה לו טלפון. בכה. ילדה אחת נתנה לו את הפלאפון שלה והוא מהבכי והלחץ התבלבל ולא ידע איך לחייג (עשה 052 ואת מספר הטלפון בבית, משהו כזה). השכן שלו, שגם בא, הלך ברגל. אמרתי לו: "למה לא הלכת איתו?" והבן שלי: "פחדתי בחושך"
אני לא יודעת מה לעשות. הוא הולך לאירועים ונהנה, אבל לפעמים יש כל מיני תקריות שפשוט דופקות לו את התדמית. אז מה? שלא ילך לאירועים ומסיבות? שישאר בבית? זו לא הפעם הראשונה שהוא בוכה פני כולם (פעם אחת היה רעש איום בכיתה והוא נלחץ והתחיל לבכות). כמה פעמים דיברתי איתו וגם הקלינאיות על תדמית. ברור שיש שיפור והתקדמות, אבל כל פעם יש את הדברים האלה שמחזירים אותי אחורה. והוא עדיין בוכה פה.......

 

[דיא]

כמה מבאס

בעיקר שהוא עדיין עצוב. ושהוא פחד.
אני מודה, ילדי צעיר מכדי שתדמית תהיה דבר משמעותי, אבל אני עובדת על עצמי חזק מאוד כדי שלי זה לא יהיה חשוב. למה נער בוכה זה משהו שאנחנו מנסים למחוק, להעלים? מדוע זה פוגע בתדמית? ואם כך נבנית התדמית, האם זו התדמית שאנחנו רוצים לקדם?
אני מבינה שלך קשה כשהוא כך, אבל הקושי שלו זו לא התדמית, אלא הטלפון שנשכח והפחד שלו ללכת בחושך. זה מה שהרס לו את הבילוי. הלוואי שזה לא היה קורה, אבל דברים כאלה קורים, ולמען האמת, גם לי, נ"טית בוגרת, בלת"מים כאלה הורסים, וגם אני מוצאת את עצמי צועקת/בוכה/רוצה לבעוט במשהו מרוב תסכול במצבים לא מאוד שונים (שכחתי את המפתח של האוטו ובעלי לא יכל להביא לי אותו - אז מה אם יש לי כסף וטלפון ויכולה בצ'יק להזמין מונית, קודם כל בכיתי)

ומצד שני רואה כמה אנחנו רוצים שיהיה להם קל יותר, שלא כל דבר יגרד את השכבות העמוקות, ומבינה את האוףףףףף שלך מאוד.

 

[דיא]

וגם

 

[arana1]

בזה שכל דבר מייד נוגע ומגרד את השכבות העמוקות מצוייה גם הזדמנות לחיים הכי מרגשים ויפים ויצירתיים
ואולי אפילו אהבה
העניין שצריך להערך לזה
לנסות לארגן קיום שיקח את זה בחשבון
וברור שחלק מזה נוגע גם בערעור של מה שנחשב כתדמיות הכי חשובות(מזוייפות ומזייפות כמובן)

יש כאן הזדמנות לחיים משמעותיים ונוגעים ועמוקים שמוחמצת שוב ושוב רק מתוך ובגלל תפישות שמעטים מדי מעיזים לערער ולהרהר בהם
ואני לא מאשים כאן אף אחד(מלבד את אלה שמתחזים למומחים ומטפלים)
רק מצטער

 

[הגשמתי חלום]

את מספרת שמכירים אותו ואוהבים אותו

עם החזקות והחולשות שלו

 

[שמש חורפית2]

חשוב לתרגל איתו בבית

חשוב לחזור שוב ושוב ולתרגל מספרי נייד. בסוף הכל יהיה בסדר

 

[מרב געש]

לא אסון, בכלל לא אסון.

לא נעים, לא רצוי, אבל בכלל לא אסון.
הילדים יודעים שהוא רגיש, ואם הם לא בריונים ומטפסים על זה - יש לתכונות האלו גם צדדים חיוביים.
כולם שוכחים את הטלפון, זה נורמלי,
חבל שהוא כל כך נלחץ ותבלבל במספר - אבל זה גם יכול לקרות.
איך בסוף הוא הגיע הביתה?

 

[גמבה מתולתלת]

הוא נזכר במספר של הבית

לדעתי הוא לא ידע שבפלאפון צריך לעשות "08" לפני המספר ולכן התבלבל ונלחץ. הוא חשב שאני דואגת והאמת שכמה דקות קודם רציתי לנסוע לכיוון הפארק אבל השכנה, שהבן שלה גם היה שם, אמרה שהיא עברה לפני כמה דקוצת בפארק והילדים אמרו שהם יסיימו עוד חצי שעה אז לא דאגתי וחזרתי הביתה ואחרי כמה דקות הוא צלצל.

 

[dina199]

אני מניחה שעשכיו הוא כבר יודע

שצריך את איזור החיוג שמחייגים מנייד ?

וזה לא חייב להיות שייך לספקטרום.יש הרבה אנשים שלא יודעים. לא צריך להתרגש, צריך רק ללמד.

 

[dina199]

שעשכיו = שעכשיו

 

[מרב געש]

אז בכלל נהדר - הוא יצא מזה בעצמו !!

מותר שיהיו בעיות, וכשלים בדרך. הוא הסתדר בעצמו עם כל הלחץ. עכשיו רק את צריכה גם להרגע.....

 

[dina199]

הילד יותר חשוב מהתדמית.

כולם מכירים אותו מספיק טוב , אז לא קרה שום אסון.
מה שכן בתקריות נקודתיות צריך לטפל בצורה נקודתית.
לדאוג שבפעם הבאה לא ישכח פלאפון - אולי אפילו שתהיה רשומה תזכורת קבועה על הקיר.
וגם לגבי מספר - הרבה אנשים מתבלבלים בחיוג כשהם בלחץ , לא אסון טבע

.
שיחזיק קבוע בכיס רשימה עם מספרים חשובים ושלא יחייג מהזיכרון (שלו , לא של הטלפון

)

רצוי להפסיק את הגישה של ' כל פעם יש את הדברים האלה שמחזירים אותי אחורה.' . אף אחד לא חוזר אחורה. אבל הוא מה שהוא והוא לא יכול לשנות את זה. אז יש מקרים ששוכחים דברים, ויש מקרים שבוכים, זה קורה לכל האנשים אין בזה שום 'חזרה אחרוה'. זו לא סיבה להפסיק לצאת מהבית לעל מני ארועים

 

[גמבה מתולתלת]

אבל אני כל פעם חושבת איך ילדים רואים אותו

נכון שיש לו את הקשיים שלו וכולם יודעים שיש לו "בעיה" (לא בטוחה שיודעים מהי), אבל בהרבה פעמים הוא הולך ובסוף "דופק" את עצמו, פה בוכה, שם הולך לסרט אחר, אז מה זה שווה אם אתה הולך ונהנה וטוב לך ובסוף אתה יוצא תינוק שלא יכול להסתדר (למרות שהוא הכי עצמאי שיש, הרבה יותר מהבת הנ"טית שלי).
ובזמן האחרון אני תמיד בפרנויה שילדים, חברים שלו, מסתכלים עליי כעל אמא מסכנה. לא יודעת למה, אבל כל הזמן יש לי בראש שילדים בשכבה שלו, שדווקא מאד מחבבים אותו ממה שאני חשה והוא אומר, חושבים שאני אמא מסכנה שיש לה בן "תינוק" עם בעיות? ואף פעם לא אמרו לי כלום או הסתכלו עליי ברחמים אלא דווקא הם מחייכים ואומרים לי "היי", אבל כשאני מביאה אותו אל ומ אירועים ומסיבות כיתה אני תמיד מרגישה שבטח חושבים כמה קשה לי...לא יודעת למה אני חושבת ככה...אין לי סיבה, אולי זה רק בראש שלי?

 

[dina199]

בא לי רעיון. תקראי שוב את מה שכתבת

ותחשבי מה את היית עונה אם מישהו אחר היה כותב את זה על עצמו.

 

[גמבה מתולתלת]

שזה בולשיט

 

[dina199]

אין צורך עד כדי כך

התכוונתי שאפשר להירגע

 

[גמבה מתולתלת]

מזכיר לי שלפני כחצי שנה נתקעתי בלי דלק

בצומת ראשי. ולא באו לעזור לי (בסוף אבא שלי הגיע מהעבודה). מיד התחלתי לבכות ברכב מהלחץ. אבל אף אחד לא הכיר אותי. ואותו מכירים. וזה שהוא התבלבל במספר...איך ילד בן 13 שוכח את המספרים של אמא או הבית?
אמרתי לו שבפעם הבאה הוא חייב לקחת פלאפון לכל מקום.

 

[dina199]

בפעם הבאה את תבדקי בעצמך

שהוא לקח את הפלאפון

.

וצריך להפסיק להתייחס לגיל הכרונולוגי . לא בכל דבר הוא ילד בן 13 והוא לא יהיה כזה כי 'צריך' . כל דבר יבשיל בזמן שלו.

 

[דיא]

 

[אמא חמסה]

אני רוצה לספר לך, שאני עצמי

נתקלת בהמון מבוגרים שפתאום שוכחים את מספר הנייד שלהם או את המספר בבית.

כי רובנו מתקשרים כבר מקיצורים הביתה מהנייד, ולא צריכים לזכור את המספר הזה. ורובנו לא מתקשרים לעצמם לנייד. וגם אם נניח, מבקשים מחבר שיתקשר לניד שלנו כי אנחנו לא זוכרים איפה הוא, אז לחבר יש את המספר שלנו במקוצרים שלו....

תהיי קצת סלחנית כלפי הבן שלך.

הארוע שאת מתארת, יכול היה לקרות לילד נ"ט לגמרי.